אאא

יום אחד כאשר אחמד יצא לעבוד בשדה הוא נפל לבור.

אחמד צעק מתוך הבור: "הצילו!"

כל תושבי הכפר התאספו ליד הבור.

אחד האנשים צעק לו: "אחמד תן ת'יד"!

"לא רוצה, לא רוצה לתת" צעק לו אחמד בחזרה.

בא אליו איש אחר, התכופף אליו ואמר: "אחמד, אתה רוצה לצאת מכאן?"

"כן כן" יילל אחמד המסכן

"אז תן כבר את היד!" פנה האיש לליבו.

"לא, לא רוצה לתת" השיב שוב אחמד בעקשנות.

עוד ועוד אנשים ניסו להוציא את אחמד מהבור, אמרו לו 'אחמד אין ברירה, אם אתה רוצה לצאת, תן את היד ונמשוך אותך החוצה'.

אבל אחמד לא היה מוכן בשום פנים ואופן לתת את היד שלו, ובמקום זה הוא רק ישב ובכה.

אנשי הכפר לא ידעו מה לעשות. כיצד אפשר לעזור לאחמד העקשן?

לפתע עבר שם מוסטפה. למוסטפה שפם ארוך ארוך וכולם אומרים עליו שהוא איש חכם.

ראו אנשי הכפר את מוספה ורצו אליו. "מוסטפה, אתה חייב לעזור לנו!... אחמד בבור ואנחנו מנסים כבר הרבה זמן להוציא אותו משם, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מוכן לתת את היד".

הציץ מוסטפה לתוך הבור וצעק שם לאחמד: "אחמד, קח את היד שלי ויאללה תעלה".

אחמד ניגב מיד את הדמעות, לקח את ידו של מוסטפה ויצא מהבור.

התפעלו כל אנשי הכפר ואמרו למוסטפה: "מוסטפה מה עשית? איך זה שהצלחת אתה להוציא את אחמד מהבור?"

השיב להם מוסטפה: "ההבדל היה רק בלשון של הבקשה.

אתם אמרתם לאחמד 'תן את היד שלך'. אני אמרתי לו 'קח את היד שלי'.

כי ככה זה... אחמד לא יודע 'לתת', אחמד יודע רק לקחת!..."

***

נתינה מרימה את האדם

"ויקחו לי תרומה" 

בכל מקום אנו רגילים לומר בפשטות- "צדקה", אם כן מה הלשון של "תרומה" מוסיף דווקא פה?

אלא, כיוון שהפס' מתחיל ב"ויקחו לי" וכמו שמבאר רש"י "לי- לשמי", היינו חושבים שכיוון שהכל צריך להיות בתרומה לשם שמים, אז אין שום חלק מכך שקשור לאדם.

מחדשת לנו התורה שזה נקרא תרומה מלשון 'להרים' ו'לרומם', משום שעצם הנתינה לשני, אפילו בדבר מועט, היא מרימה ומרוממת את האדם ודרגתו למקום גבוה יותר.

האדם לא רק נותן, הוא גם לוקח בעצמו, נתרם ומתרומם.

ידוע ש"ממון" בגימטריה הוא כמניין "סולם" ויש בכך כדי לרמז שהכסף הוא 'כלי' בידי האדם, באמצעותו הוא יכול להתעלות. בלשון נוספת הכסף נקרא "דמים" ו"זוזים" מלשון זזים. כיוון שיש בהם סגולה אפשרית להציל ולהגן על הדמים של האדם, "דמים בדמים נגעו". אפילו בשקל אחד האדם יכול ליצור כבר נתינה ודרגה אחרת לעצמו, כמו שבעלי הרמז דרשו ש"שקל" בגימטריה הוא כמנין "נפש".

הרמב"ם הסתפק למשל כאשר יש לאדם מאה שקל מה יהיה עדיף, האם לתת מאה שקל לאדם אחד, או שקל אחד למאה אנשים?

הוא הכריע שעדיף לתת שקל אחד למאה אנשים, כי על ידי כך יש לו מאה נתינות ומאה התעלויות בו עצמו, משא"כ כשאדם נותן לעני אחד מאה שקל שזו רק נתינה אחת בסך הכל.

מלבד שהנתינה לזולת מעלה בדרגה את האדם, היא זו שנותנת בעצם חיות באדם- "צדקה תציל ממוות".

הגר"ש וולבה זצ"ל ביאר בספרו "עלי שור" שהמת מסמל אדם שרק 'מקבל' ואין לו שום אפשרות לתת.

"חסד של אמת" הוא חסד שכזה בגלל שהוא "חד סטרי"- רק קבלה ללא נתינה בחזרה.

מי שאין לו בנים נמשל ג"כ למת, משום שאין לו את החוויה הזו של לתת ולהעניק לילדיו, מה שנותן לו "לחיות" בשנית באמצעות תהליך גידולו של בנו.

גם המוות שממנו מצילה הצדקה, אינו בהכרח מוות מעשי, אלא ע"י צדקה שמהותה – נתינה ללא אינטרס תגמולי, האדם 'חי' מזה כפשוטו ואינו נמצא בקטגוריית אלו שמקבלים וחשובים כמת.

לתת בדרכים נוספות

נתינה לזולת, לכלל ישראל, אינה מתבטאת בהכרח דווקא בממון. ישנן דרכים נוספות לתת מעצמי לזולת. להתפלל עבור הציבור גם זו דרגה חשובה למשל.

אפשר ללמוד זאת מכך שעפ"י המנהג ההלכתי כאשר מונים את האנשים אסור למנותם במספר מחשש להיזק, אלא רק באמצעות פסוק המונה עשר מילים: "הושיעה את עמך" וכו'. 

מדוע אומרים דווקא את זה? וכי חסרים פסוקים בלי עשר מילים?

היסוד הוא ללמדנו כי אם יש לאדם רגע קטן כזה, אפילו כמו הזמן שסופרים אנשים- אפשר לנצל את הרגע הזה להתפלל על כלל ישראל!

ברגע אחד, משקל אחד, מדברים קטנים שאנשים רגילים לא לשים לב אליהם אך הם יוצרים את ההבדל בין האדם בפשוט לאדם הגדול.

המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל טען כי אין "רגעים קטנים" ו"רגעים גדולים", "דברים קטנים" ו"דברים גדולים" אלא יש רק "אנשים גדולים" ו"אנשים קטנים".

"אנשים גדולים" יודעים 'לרומם', לייקר ולהעריך גם דבר קטן ולהפוך אותו לדבר גדול ו"אנשים קטנים" מזלזלים בדברים גדולים וכ"ש בדברים קטנים.

המפרשים מביאים כי ישנה הלימה והשוואה בין הפרשיות בהן אנו עוסקים כעת בבניית המשכן, לבין אלו של בריאת העולם. ביטויים זהים והשוואות נוספות המעוררות דמיון.

אך נשאלת השאלה, מדוע על בריאת העולם הספיקו כמה פסוקים בודדים למצות את התהליך המורכב והמופלא, עליו לא סיימו עד היום אנשי המדע לחקור ולהבין אפס קצהו, ואילו דווקא על בניית המשכן, מלאכה מעשית וקלה יותר הוקדשו כחמש פרשות שלמות?

התשובה היא אולי שהקב"ה מתעניין יותר ב'איך הבנאדם בונה בעצמו' מאשר ב'איך הוא בנה'.

בריאת העולם היא רק ה'היכי תמצא' לבריאת האדם- הבריאה שתלויה באדם...

החלק הקל הוא 'לגלות שכינה' כאשר אנו נמצאים ב'מעמד הר סיני', בפסגת ההר והחוויה הרוחנית.

החלק הקשה יותר היא לגלות את קרבת ה' כאשר אנו רחוקים מ'ההר' ומהמעמד הנשגב, בשגרת מרוץ החיים, בחיי היום יום האפורים, לא מעל פסגת הר סיני אלא במישור שתחתיו.

כיצד מצליחים לממש את קרבת ה' ושכינתו גם בחיי היום יום?

זהו הסוד שמשנה את החיים היהודיים וטמון בשם הפרשה.

איך פוגשים את אלוקים?

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה".

הדרך הטובה ביותר לפגוש בחיי היום יום את האלוקים היא- לתת.

עצם מעשה הנתינה כרוך בהבנה שמה שאנו נותנים הוא חלק ממה שניתן לנו, מעשה הנתינה הוא סוג של שירה והודאה, מעשה של הכרת טובה וגלגול השפע האלוקי לזולת, כשליח של הקב"ה בעולם.

"כח הנתינה איננו שורה אלא על השמח בחלקו. הנותן, הוא יראה בכל דבר גדול וגם קטן את חסדי ה' ואת טובותיו אשר אין קץ להן. ויהי בראותו כי כן, הלא ישמח במתנות האלה שמחה רבה והיו חייו מאושרים תמיד. מן השמחה והאושר האלה יביעו הנתינה והאהבה". (מכתב מאליהו ח"א עמ' 44)

כאן טמון ההבדל התודעתי בין ההכרה בנוכחות האלוקית לבין העדרה. השראת שכינה והידבקות בצלם אלוק שטמון בנו ושואף לתת ולהשפיע- 'מה הוא רחום אף אתה רחום'.

יש עמים וישנם אנשים שלא יודעים 'לתת', רק 'לקחת'.

ויש אומה שמאופיינת בכח הנתינה שבה.

שגם הנתינה שלה בסופו של דבר היא לקחת לעצמה, משום שהנתינה בעצמה מעלה ומרוממת אותה כעם סגולה וכאוסף של יחידים שהשכינה שרויה בקרבם.

גם כאשר מסוכן למנות את האומה, מחששות שונים, כמו בפרשת כי תשא, הציווי למנות את העם הוא באמצעות מחצית השקל- תרומת כסף.

כיצד ראוי למנות את עם ישראל? בנתינה!

משום שכח הנתינה מאפיין את האומה ונזקף למעלתם ולא יכול לגרום להם לקלקול גם כאשר הם נמנים באמצעות זה.

אפשר לצאת מהבידוד

"ונתנו איש כופר נפשו לה' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".

בשונה ממגיפה מתפרצת שהסכנה הוא ההידבקות והחשיפה לרבים וה'בידוד' הוא פתרון מניעתי, מהות הנתינה הוא 'לצאת מהבידוד' האגואיסטי, לראות את השני, להחשף למעגלים רחבים  ו'להידבק' במידותיו של הקב"ה להשפיע לזולת לטובה.

אולי ההגיון שבסגולה זו היא שכשיש השפעה טובה על הזולת, ישנה סגולה להינצל מהשפעה מדבקת שלילית שכנגדה, מידה כנגד מידה.

המשכן נבנה מנתינה.

מתרומה של "כל איש אשר ידבנו ליבו".

במקום שאנשים נותנים מנדיבות ליבם לזולת- שם שורה השכינה, שם קיימת השמירה.

משום שהקב"ה לא שוכן בבית אבן, הוא שוכן בליבם של הנותנים.

 

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים באפליקציית ואטספ: Merkazkuma@gmail.com