למה אני קצת אוהב את קורונה? // טור דעה

נתחיל עם סיפור קצר כדי להמחיש באופן יותר ברור:

ההורים של אבי מתווכחים, מתווכחים הרבה ועל כל דבר כמעט. אבל הוויכוח האולטימטיבי שלהם מתפרץ בעיקר כשאבי מתחיל להשתעל, חש כאב גרון, חום גופו עולה, ומתברר שיש לו שפעת. ואז זה קורה.. זה מתחיל עם אמא מלאת הדאגה שמרתיחה מים לכוס תה עם לימון, "שים פיג׳מה", מפצירה בו להיכנס למיטה, לנוח, להירגע. היא תכף נכנסת למטבח כדי להכין לו מרק ירקות בריא, היא מתכוונת להתקשר לאמה כדי לקבל טיפים ותרופות סבתא שיחזקו את אבי אל מול המחלה.

אבא מבטל בהינף יד, ומצנן את האווירה הרצינית. אבא לא מבין על מה כל הדרמה, למה סתם לסבול ? קח אדוויל, אקמול, תמשיך כרגיל לך לעבודה: "אל תתבכיין".

למעשה זה לא התחיל מהיום, ההורים של אבי חלוקים מהותית בדעותיהם. אבא מאמין במדע וברפואה הקונבנציונלית. לעומתו אמא מאמינה ברפואה האלטרנטיבית/טבעית. בעיני אבא מדובר באמונות טפלות ופרימיטיביות במקרה הטוב, ובשרלטנות במקרה הרע. בעיני אמא הרפואה הקונבנציונלית עם הכדורים שלה חונקת והורסת את בריאות הגוף.

אמו של אבי באה בקריאה מנחמת ומרגיעה, היא מבקשת ממנו לפטור את עצמו מציפיות גבוהות, זה לא אשמתך שחלית, לא מצופה ממך לעשות משהו כדי להחלים, אלא "פשוט לא לעשות כלום". לעומת זאת אבא של אבי מציג בפניו ציפיות לפעול למען המשך שיגרה.

מוכר לכם? אז בוא ננסה להבין את הוויכוח, מהותו ומקורו.

טבעונים המחזיקים ברפואה הטבעית, גורסים כי בשעת מחלה כמו שפעת, הגוף מאותת לך שאתה לא קשוב לו, שאתה לא אוכל בריא, אתה לא משמר אותו מספיק, מתאמץ יותר מדי, הוא לוחש לך: "התרחקת", התנכרת לגוף שלך, כתשת את כוחותיו ללא התחשבות בו, הגיע הזמן לתת לגוף לרפא את עצמו, לא להפריע לו. זהו זמן למנוחה, לדומם מנוע, להישאר בבית, ולשקם את מערכת החיסונית, על ידי אכילה בריאה ומנוחה אמיתית.

הצד הקונבנציונלי של הרפואה, קורא לנו לשלוט בגוף על ידי חיסונים פולשניים. ובהרגשה שלנו על ידי צריכת תרופות משככות כאבים. קח אדוויל, ותמשיך במרוץ החיים כתמול שלשום.

אז מי יותר צודק אבא או אמא ?

בעומק יש כאן ויכוח קשוח, בין הצד הטבעוני, לצד הקונבנציונלי. בבסיסו הצד הטבעוני מאמין במערכת הטבעית, הוא מאמין שיש סיבה לכל דבר, הטבעוני חש בתבונה שמאחורי הבריאה, שמישהו מאוד חכם יצר את הגוף שלנו, גופנו הוא לא סתם תוצאה אקראית של הברירה הטבעית. אותו המנגנון שמעלה את חום הגוף יש בו סיבה והגיון והוא כנראה טוב לי, ולכן הטבעוני לא מנסה להתחכם, להילחם בזה, לחנוק את החום, אלא אומר לעצמו אני אזרום עם מה שהגוף מרגיש, ולא אנסה לשלוט במחושים פיזיים באופן פולשני וחיצוני. הצד הטבעוני מתייחס בענווה לטבע, מנסה להרכין ראש ולהקשיב לו. הרופא הטבעוני אינו המרפא, אלא 'הגוף מרפא את עצמו', כל תפקידו של הרופא רק זה לא להפריע ואולי גם קצת עזור לגוף.

לעומת זאת הצד הקונבנציונלי מלא בגאווה; ראשית, הוא לא ממש מזהה איזשהו קיום של ישות תבונית, הוא מתבונן על גוף האדם כתרכובת אקראית (התפתחות אבולוציונית), שאינה משובחת ומחושבת לטובתנו בהכרח, ולכן הוא תופס את עצמו כשחקן משפיע באופן דרמטי על המציאות וביכולת שלו לשלוט בגורל הטבע, הוא זה שיכול להשכיב את האדם על שולחן הניתוחים כדי לשפר את המוצר הלא מוגמר. בניגוד לרופא הטבעוני, הרופא הקונבנציונלי 'הוא המרפא'.

השאלה הגדולה והמשמעותית ביותר היא סביב יחסי האדם מול הטבע, בכמה הפעולה האנושית אכן משפיעה על הטבע ועל התנהגותו?

הרופאים הקונבנציונליים מלאים בחשיבות עצמית, וחשים שולטים ואחראים על המצב, ומצד שני, מאותה סיבה, כאשר נתקלים בתופעה לא מוכרת, הם מודאגים ומרגישים מאוימים, לא מצליחים להחזיק את המציאות; אין להם תחושה של משענת, אלא רק על עצמם. מבחינתם, הטבע מצד עצמו הוא חסר כוונה ורצון ועלול להתנכר אלינו בלי כל פשר.

אני מציג כאן באופן קיצוני שתי עמדות מנוגדות בתכלית. ומתוך אמונה שהאמת נמצאת איפה שהוא באמצע.

זה לא נכון לנטרל לחלוטין את השפעת האדם על הטבע; האדם כן משחק תפקיד ומשפיע על המציאות. וזה גם לא נכון לומר שהאדם הוא השחקן הרלוונטי היחידי שאנו מזהים כאן כמשפיע על המציאות. אלא שהאמת כמו בכל וויכוח(טוב,לא ממש בכל וויכוח) נמצאת איפשהו באמצע.

והנה הגענו לדבר על קורונה.

'העולם חולה בשפעת'

החלוקה הזאת בין הרפואה הטבעית למערבית, מנכיחה את וויכוח "האבא והאמא של אבי החולה בשפעת". קול אחד אומר: תנוח, תרגיע, תן את עצמיך לטבע, תיסגר בבית ותאסוף כוחות. תתחיל להיצמד לבריאות הנפש והגוף, תיצמד לנקודת האיזון. הקול הפנימי המנוגד זועק לך לנסות לגבור על האיתות של הגוף, תתחכם הוא אומר, קח אקמול, תצא תכבוש את העולם מי יכול עליך??

אבל בעצם, אנו רואים כי למגפה העולמית הזאת, אין בינתיים תרופה שתאפשר להמשיך לתמרץ את שיגרת חיינו, ולכן הדבר היחידי שניתן לעשות זה להפסיק את החיים, לצמצם פעילות ואינטראקציות, ועל ידי זה להשטיח את העקומה, לנוח ולתת למערכות החיסוניות והבריאותיות לפעול.

הגיע הזמן לחדול, לדומם מנוע, לעצור הכל, להתכנס, לבנות מחדש את החוסן הבריאותי, לא רק שלנו כאינדיבידואליים, אלא אנחנו כגוף אנושי אחד גדול, לחשוב מה בריא לנו ומה לא, להתבודד בענווה ובשקט לעצמנו, ולבטוח בהוא שם למעלה, הוא זה שבטח מוביל כאן את המהלך, להחזיק באמונה היציבה שיש כאן מערכת תבונית מחושבת שהתכחשנו אליה עם השנים, עלינו להבין שהטבע הוא בעצם אלוקות.

האדם המודרני מתודלק ומנוכר. בני האדם של שנת 2020 מוקפים רעש של מנועי התעשייה, מאבדים את הקשר לשקט של עצמם עם מי שהם ועם הטבע, אין לנו אלא להבין כי הגיע הזמן להתכנס ולחשב את עצמינו מחדש.

וויכוח זה שיש בין הגישה הטבעונית לבין הגישה הקונבנציונלית שהובא בתחילה, תופס אותנו עכשיו בזמן מגפת הקורונה בצורה בועטת; כיום אנו רואים בהתייחסות שלנו לשפעת שהצד שהוכרע כרגע הוא לטובת 'הגישה הטבעונית', מכיוון שלא נמצא חיסון שירפא ויתקן את המצב- מה שמחזיר אותנו להבנה כי כל שעלינו לעשות הוא לחזק את מערכות החיסוניות של הטבע. האסכולה הקונבנציונלית חסרת אונים כרגע, בשגרה רגילה מרגישים כי בידיהם לשלוט בתחלואה, ברפואה, ולכן הם מרשים לעצמם לשחק עם ההגדרות ולהגדיר מחדש את כל מה שרואים לנכון שיוכל להשכיח ולהוציא מן העולם את המחלה. במשבר הנוכחי, על אף הקושי לתפוס זאת, כל מה שהאנושות הגלובלית צריכה זה מנוחה וחזרה לאיזון בריא. כל כך פשוט, ועם זאת קשה עד לאין שיעור.

האדם עולם קטן העולם אדם גדול

ההידבקות מוכיחה את היותנו גוף אחד חסר גבולות, אדם יחיד יש ביכולתו להשפיע ממש על כלל האנושות. ועלינו בתקופה זאת לחזור לבריאות, להפרדות, לאיזון עם האינטראקציות האנושיות שלנו, לשמור על החיבורים האנושיים, להיות זהירים עם בני האדם, להתנקות.

בדיוק באותה צורה שהגוף הפרטי מתמודד באופן טבעי במלחמתו בשפעת - מזהה תאים שבהם הווירוס פלש, מבודד אותם ולא מאפשר להם להתרבות, כך בדיוק כל האנושות כגוף אחד פועלת כרגע - לזהות את חולה הקורונה ולבודד אותו. האדם הפרטי בעולם הגלובלי משול לתא יחיד בגוף האדם, והאנושות נלחמת היום כגוף אחד מאוחד, בדיוק כפי שמערכת החיסונית בגופינו עובדת 24/7.

אנו חיים במציאות בה המודרניות מאופיינת בשאפתנות; הרצון לכבוש את העולם, הכלכלה צומחת בקצב מסחרר, ותמיד ישנו חוסר שובע פנימי, משהו בפנים לא מרגיש לנו טוב. רעשי רקע וצלצולים חיצוניים ובעיקר פנימיים. אנשים מכל רחבי העולם חגים באמצעות טיסות ברחבי תבל, רוצים להיות בכל מקום בכל זמן במקביל, בנשימה עצורה רוצים להשיג ולגעת בהכל, לכבוש עוד ועוד.

והיום, נסגרו השמיים, נחסמו המעברים, צומצמו הגבולות, מכניסים אנשים לבתים, תאכלו את מה שיש, תבלו יותר זמן עם המשפחה, עם הביחד.

למעשה אנו עדים ל"שבת אחת ארוכה"- הרי מהי השבת? עצירה, התבוננות, והפנמה שמישהו ברא את הכל, ליום אחד תיכנס לתחום שבת, תניח להכל ותאפשר לעצמיך לחוות את כל העשייה, תחווה את אלוהים את הטבע שלו, אל תנסה להיות בו שחקן פעיל יוצר ומשפיע אלא תחווה אותו בנינוחות, תרפה ותתרפא, תן לו לנהל את הכל, תתמסר למי שעשה כאן הכל.

מפלצת הצריכה

חלק ממה שאנחנו צריכים בשפעת זה להפחית את הצריכה, לאכול פחות, לכן הגוף מדכא את התיאבון, וממילא, אם אין תיאבון הגוף לא מעבד מזון ופנוי לבנות את עצמו מערכתית מחדש, לשמור על המשך תפקודו ולהמשיך להיות. ככה פשוט. המערביות בנויה על עידוד הצריכה, העולם הכלכלי בנוי על תמרוץ צריכה על סטרואידים. הפרסומות אחראיות לנפח לנו את התיאבון לממדים מפלצתיים, לצרוך עוד ועוד. המוטיבציה שלנו מנופחת בתרבות מדומה.

כיום, הקורונה, באמצעות הגלובליזציה קוראת לאנושות להירגע, למצוא בתוך כל אדם ואדם את המוטיבציה הפנימית והאמיתית שאינה חסרה ומעוותת, בנויה על השוואה חברתית ומושפעת מהמדיה החברתית.

רוב רובו של מקור חוסר הבריאות נובע מתיאבון (צריכה-מוטיבציה) לדברים שלא טובים לנו, ולא בריאים לנו. כשיש לנו שפעת, הגוף מאותת לנו לחזור לתאבון לדברים בריאים.

למעשה הכלכלה המודרנית, בהשפעת הקורונה, קוראת לבני האדם לצרוך פחות, כל זה כדי למנוע קריסה כללית וכלכלית. כל הכלכלה בנויה על התיאבון הרהבתני של קניות, חלונות ראווה, אבל הגיע הזמן לבנות מודל מותאם יותר, שמתכתב עם הנפש הפנימית שלנו. כולם מרגישים את הרוטינה חסרת השליטה שאחזה בנו, אנו לא בריאים מבפנים אבל הפרסומות הנוצצות שיבשו לנו את הדעת, כמו סם רצנו במקום כעכברים בניסוי מעבדה, להשיג עוד ריק חסר משמעות וכל זאת כדי לשתף אנשים מאחורי מסך שמעולם לא הכרנו, ואולי גם לא נכיר. אנו נמצאים במרוץ תמידי, וחייבים להאמין שיש כוונה לבריאה והתרחקנו ממנה. כמו הגישה הטבעונית, אנו נדרשים לחזור לבסיס לשאול את עצמינו מה באמת עושה לנו טוב, ולהתרחק מכל מה שמזיק לנו.

חולשת התא המשפחתי

כמו במלחמת המחלות, התאים מתבצרים יחידים יחידים, ובכך מחזקים את עוצמתם מול כל פולשנות, כך גם כאן במחלה הגלובלית אנו נדרשים לבצר ולחזק את התא הבסיסי - המשפחה.

ישנם ניסיונות רבים של משרד החינוך לשמר שגרה, שמורים ילמדו מרחוק, משרד החינוך מנסה לקחת חלק במשבר הקורונה, ולמעשה אנו נדרשים עכשיו יותר מתמיד להגדיר מחדש את היחסים עם בני המשפחה; ההורים צריכים לשהות במחצית ילדיהם כפי שהטבע הרגיל הנחה אותנו אי שם בזמן שנולדנו. ההורים צריכים גם לכונן מחדש את היחסים שנזנחו בינם לילדיהם על ידי מערכות מכניות שבנה להם משרד החינוך. הם חוזרים להיות האחראים הבלעדיים לשלומם וללמידה שלהם. בעצם ההורים מקבלים בימי הבידוד מחדש את ילדיהם.

לסיכום:

כמו שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו: "היום צריך להרים את העיניים לשמים ולהתפלל, כן, גם המדענים במכון ויצמן". עדות לכך שאנחנו מתחילים להתכנס לנקודת איזון בין הגישה הקונבנציונלית לטבעית