אאא

ישנם רגעים שבהם הקולמוס לא מצליח לשפוך את הדיו,
ישנם מילים שהדף לא רוצה להכניס לתוכו,
ישנם זמנים שכל מילה רק תקטין את אשר הלב רוצה לומר, לזעוק, לצעוק.

"אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה"

ריבון העולמים, עוללים יתומים,
ימים של שפיכות דמים, דמים שנשפכים כבר ימים.
הלב ממאן להכיל, העיניים מסרבות לראות.

והאדם רק רוצה לחזור לשגרת יומו, כל איש ואיש לעסוק בעינינו,
אך הראש והלב כאילו סיכמו ביניהם לא לתת לנו מנוחה
ולהשאיר את נשמתנו באותה הרגשה איומה.

והמציאות לא מרפה והנה עוד עדכון ועוד ידיעה,
והפעם ממש כאן רק רחוב אחד מקביל,
בין המכחול והיריעה לבין הנגיף שמכה ללא רחמים, והנה שוב חיים נגדעים.

אז רק הדף מתמלא בדמעות,
ריבונו של עולם שומע קול בכיות,
הנה כל אותם הדמעות, אנא תצילנו מגזרות אכזריות,
כי לך לבד עיננו תלויות.

וברגעים שאלו המילים נכתבות,
שוב הודעה מחרישת אוזניים גודעת המחשבות,
מספרים של נשמות, הידיים רועדות.

אבל הפחד הגדול שאנחנו מתרגלים
לשמות שמות, לרשימות, גרפים, ואותיות הפורחות באוויר
ההרגל שמאיים עלינו מכל.

ואז אני נזכר ברגע מיוחד לפני שנים
אי שם בעולם – באיזה שטיבל מלא מלא אנשים
באמצע תפילת הימים הנוראים
כשזעקנו בקול רם בגרונות ניחרים

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אבינו מלכנו מלוך על כל העולם בכבודך
ורק רצינו להגיש בפניך
כתר מלכה להמליך אותך עלינו
אבל במידת הרחמים

אז אנא יושב מרומים אנחנו מבינים
כל אחד ואחד יתקן את מעשיו האישיים
וכולנו יחד נגיש לפניך כתר יהלומים של מעשים טובים.

"וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם
וִירוֹמְמוּךָ, בִּקְהַל עָם
וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ
וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה"

אבל רחמנו כרחם אב על הבנים
ולא, לא על ידי ייסורים וחוליים רעים

"חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים
תִּשְׁפֹּכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִים
תִּרְאֶה בְּפַרְגּוֹדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים
קֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים".

  • הכותב משמש כראש בית מדרש ''תורה והלכה"