אאא

עשר דקות אחרי שקיעה.

אני מוכן כל כך מוקדם, וזה גורם לי להרהורים אסורים. אני מהרהר על עצמי - על כל אותם פעמים שמצאתי את עצמי בדקה ה99 ואחריה, על כל אותם פעמים, בהם ראיתי את עצמי מתארגן אל מה שכבר הגיע (הריני מקבל עלי תוספת שבת - חצי שעה אחרי שקיעה..). הרהורי כפירה פילוספיים שכאלו, על שיטת הרגע האחרון. אך בואו נניח לזה לרגע, הרי בסופו של דבר נחזור למצב הרגיל, להכנה המאוחרת, ולריצה המייגעת, שלא להגיע באיחור אומר זלזול.

עשרים דקות אחרי שקיעה.

אני יורד במדרגות הבניין, בו אני גר בשערי חסד. רגלי מוליכות אותי בקרבת אזור, מאה מטרים פחות או יותר לפי הוויז השבתי שלי. נזכרתי בסיטואציה מלפני שבועיים, בה הצצתי אל תוך בית כנסת בו התפללו עשרה אנשים, המקום היה נעול מבפנים, כדי שלא לאפשר ליותר מעשרה להתקבץ, וכל מה שיכולתי לעשות הוא להציץ, מרגיש לרגע כמו הלל הזקן: הוא בתורה, אני בתפילה. הפעם לא צעדתי אל עבר בתי הכנסת - אלו סגורים ומסוגרים.

עשרים וחמש דקות אחרי שקיעה.

ברחוב אין כמעט אדם, האספלט זועק לרמיסת רגליים, וכלום, אך בבתים - אור יקרות, ולשם אני צועד. בבניין שמצד ימין, אבא וחמשת-ששת-שבעת ילדיו שרים לכה דודי במנגינה העתיקה - "בומבובובומבום בומבובובומבום לכה דודי, איי לקראת כלה", אותה מנגינה בה כולם שרו פעם לכה דודי. אחד הילדים עושה קולות שניים, פחות או יותר, ושאר הילדים שרים בקול ראשון, גם - פחות או יותר.

 זלמן שטוב בקבלת שבת מהמרפסת (צילום: דניאל נפוסי)

בבניין ליד, בעל חזות מתעתעת הנעה בין בנייה בסגנון המאה ה18, לבין בנייה בסגנון מאה לא ידועה, בעל הבית כבר באמצע ערבית. הבית שקט, אין קולות של ילדים, אך הליטוף שקיבלו המילים - "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים", היה נקי, טהור כאבן הספיר.

שני הבניינים שבתחילת הרחוב ערכו דואט משולב, שירים אשכנזים ושירים ספרדים. איכשהו, בחן מופלא שכזה, רגע אחד בניין אחד מנצח על בית אחד, ורגע הבא בניין אחר. אינני יודע כיצד קבעו ביניהם מי מוביל ומי מובל, אך ההרמוניה הייתה נפלאה, כאילו כל שבת נערכים כאן קונצרטי תפילה חוצי עדות ויבשות, כאילו הכל ברור כל כך.

לכל בניין ניגון מיוחד משלו, אך גם לזמן ניגון מיוחד ואט אט קולות התפילה נחלשים, ובסופו של דבר, אחרון המזמרים הולך לעשות לבטנו, והשקט שוב עוטף את הרחוב השומם.

שעה ומשו אחרי השקיעה.

נותרתי לבדי, מתבונן על אותם בתים שכמעט ולא הייתי מודע לקיומם. אני צועד באיטיות חזרה אל ביתי, כשבתוך תוכי אני מזמר ניגונים שונים שלא הכרתי. צועד ומהרהר על העולם שלנו, על השלהבת האדירה שעוטפת אותנו בלי שנשים לב אליה. על האש המסתורית שיש בתוך כל אדם ואדם מאיתנו, והוא, ואני, והם, ואנחנו - לא נותנים לה מספיק חמצן כדי שתבער, כדי שתהפוך את כולנו למדורת ששת ימי בראשית.

לפעמים, דווקא בזמנים של מלחמות התשה נוראיות, כשהכל מדמם בלחלוחית מוזרה שלא הכרנו - אותה אש פנימית מוצאת את דרכה החוצה, אל העולם, אל כל אחד ואחד מאיתנו. אם רק נתבונן. אם רק נקשיב.