אאא

הקורונה עובדת, הפרספקטיבה השתנתה!

מהיום הדברים נראים אחרת והלוואי שתמיד יראו כך - אחרת...

לא! לא התכוונתי שמצב החירום יישאר חלילה, אולם כוונתי שנזכה להמשיך תמיד לראות את הדברים בראיה הבוגרת והאחראית שבה אנו מסתכלים היום.

בעטיו של הנגיף, אנחנו כולנו או כמעט כולנו בלא להרגיש יצאנו לחירות, ואסביר דברי:

הגוף והנפש הם שני השחקנים המרכזיים בחיינו, ושניהם נלחמים על חירותם, כאשר לא יתכן ששניהם יחד יהיו בני חורין, כי כאשר האחד בן חורין, ממילא השני משתעבד ונכנס תחת עול ומשמעת קפדנית.

נזכור נא! כששניים מתגוששים, יש מנצח ויש מנוצח, יש אוסר ויש אסיר. כשהשאלה הגדולה והמהדהדת מי הוא האוסר ומי הוא האסיר. [אם נתבונן באותיות, ההפרש בין אוסר לאסיר הוא: אם לכתוב את המילה מלאה באות ו' או באות י'. ואכן, אות ה- ו' קודמת לאות י' בסדר האותיות ואף גדולה ממנה פיזית, ונמצא שה-י' הקטן - הוא האסיר, נכנע לפני הגדול - ה-ו' הלא הוא האוסר].

כך גם בגופנו ממש. אנחנו ורק אנחנו, כל אחד מאתנו, אחראי מי מבין הגוף והנפש יהיה הגדול ומי הקטן, ומי שהוא הגדול הוא השליט הוא המכניע, ואילו הקטן הוא הנשלט הוא הנכנע. משוואה זו נמצאת גם בשובר ושביר או בנוגשׂ וניגשׂ.

וכפי שכבר דברנו פעמים רבות, אצלנו ביהדות, הקטן אינו הופך לנעלם ואין עליו גזירת השמדה - אולם כן יש עליו להיות מובל ומוכתב תחת הגדול ממנו, כך שהגוף יהיה נגרר אחר הנפש ולא להיפך, קרי, הסוס יהא מקבל ההוראות מן הרוכב ולא להיפך!

לצערנו כבר שנים רבות וארוכות שהגוף של כולנו בן חורין, היה לו הכל, הוא ניסה הכל, התענג על הכל, חווה ומישש, ראה וביקש כל מה שזז וגם מה שלא, וכל היום הייתה משאלתו שרק ניתן לו לטעום לחוש ולדעת. ומאידך, הנפש, במקום להוביל הפכה להיות המובלת, הנכנעת, הקטנה והאסירה.

הוי, כמה יתרון בולט היה לו לגוף - על כל פנים אצל המון העם...

אלא שלא עוד!

מהיום הנפש מתחילה לקבל את שלה. הנפש יצאה לבת חורין כשידה על העלינה, והגוף הפך להיות האסיר!

בכל שנה בימים אלו כשמדברים על 'עבדים היינו עתה בני חורין', הלב ממאן להבין, והלא לא יצאנו ממש לבני חורין, כי מעבדות פרעה הפכנו להיות עבדי ה', ככתוב בצאת העם ממצרים תעבדון את האלוקים... אם כן מדוע ולמה אנו נקראים בני חורין אם אנו צריכים לעבוד את הבורא? הלא 'הללוהו עבדי ה' ולא עבדי פרעה' זה כל ההפרש?!

אכן, המתבונן יראה, כי אצל פרעה היינו משועבדים בנפש ורוח ולא רק בגוף, וכפי שכידוע בני ישראל שקעו שם במ"ט שערי טומאה, שכמובן המדובר על טומאת הנפש ועל החלק הרוחני שבגוף. ועתה כשיצאנו ממצרים אנו אמנם עבדי הבורא בגוף, אבל הנפש אין כמוה משוחררת ובת חורין, היא משוחררת מכבלי הגוף, הנפש הפכה להיות זו המכתיבה והקובעת, הרוצה והמחליטה לבחור בטוב ובַיָשָר.

וכשאנו מדברים על הנפש, זה לא איזו מציאות נעלמת זה לא השכן ולא הבן דוד, זה אנחנו! זוהי המהות האמיתית שלנו, מה שנקרא ה'אני האמיתי'!

אלא שבכל שנה כאשר דורשים דרשות אלו, קצת קשה לנו לחוש את המדובר, אולם השתא הכא זכינו לצאת לחירות באופן ברור - ולא בתחום אחד בלבד, כי אם בתחומים רבים נהיינו משוחררים. התפרקנו מנזמי הזהב ומתחושות הזנב ויצאנו לחירות, כדלהלן:

יצאנו לחירות - מהרגלי קניה לא הגיוניים על גבול הטירוף. כל מה שרוצים, מתי שרוצים, גלישה קטנה לקצוות תבל, לחיצת כפתור והמוצר בדרך אלינו. מחוט חשמל ועד שרוך נעל, הכל זמין. כל העולם בכף היד. עד כאן! אין שולחים וכמעט שאין משלוחים. מה גם שבתקופה כזו למי כבר נותר רצון לקנות, ולמי יש כסף בטוח מיותר למסע שכזה הוא אשר דברנו - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מלהיות בטוח ולהיות בוטח. היינו מלאים בביטוחים בפוליסות ובהרגשה שכל מה שיוכל לקרא, יש ביטוח כנגד. הרגשנו בטוחים כי בטחנו בניירות ובהסכמים. היו היה! לפתע אין לאף אחד ערב ולא ביטוח מה יהיה ומי יהיה. אין לאן לברוח. העולם כולו תחת מטריה אחת, כשהביטוחים נותרו נייר בעלמא - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מלעמוד בפקקים מפוקפקים של בני אדם הרצים בכל יום אל הבלתי נודע בטירוף של עולם הזה שאין לו גבול ומדה. בני העולם היו יותר ברחוב מאשר בבית, והרחוב הפך לאנדרלמוסיה אחת ענקית. אלא שכל זה כבר אסור על פי חוק, ובני אדם אינם מתרחקים מארבע אמותיהם רק לצורך גדול, כך שהיציאה והחזרה נהיו מהירים ובמידת ההכרח בלבד, ולפתע הכל כל כך קרוב וכל כך נגיש - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - נפרדנו מאלילי הכסף הלא הם אמריקה הגדולה שלפתע לא רק שאינה יכולה להושיע אחרים, היא עצמה מוכה וחבולה כנועה ומבוישת. אין לה פתרונות ולא מה להמליץ. היא סגורה מן היבשה מן האוויר ומן הים, בדיוק כמו אחרון המדינות הפרימיטיביות או הפונדמנטליסטיות. לפתע אמריקה הגדול היא כה קטנה, הדוד מאמריקה כבר אינו מחבק כל כך - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מאלילי הזהב הלא הם טכנולוגיות הפיתוח העוצמתיות של חברות התעשייה הצבאיות כ- רפאל תעש ודומיהם, שעם כל רמת המחשוב הנוראה ורמת הדיוק המדהימה שהצליחו להגיע אליה, אינם יכולים לגבור על נגיף קטן חמקמק ובלתי נראה, שעושה בעולם הוראת בעלות בלתי מסוייגת. חשבנו שאנו מוגנים וכעת גם מהמחשבה הזו השתחררנו - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מהדחף להיות בחוץ יותר מאשר בפנים, להרגיש את הרחוב כבית ואת הבית כבית סוהר. סוף סוף המקום המוגן והבטוח ביותר הוא הבית, וכמאמר השלט הפופולרי בימינו: 'נשארים בבית נשארים בחיים' - נכנסנו לבית יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מאכילה מוגזמת ובלתי מרוסנת בבית ובקרית חוצות. ללא כל סיבה עשינו מסיבה, וכשאין מסיבה יש מסעדה מכל סוג וכל מין, מכל טעם וכל מחיר, מכל מדינה וכל ניחוחותיה, הכל זמין והכל בהשגחה מהודרת. בינתיים העולם לא נסגר הרמטי ויש עדיין שירות משלוחים, אבל אנחנו בלב פנימה הולכים ומפנימים, כי האוכל הביתי הוא המועדף, הוא הבטוח, והוא הטוב ביותר. נשארנו לאכול בבית - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מאירועים ססגוניים ומנשפים גרנדיוזיים שאינם אלא שפיכת כסף מיותר וקריעת בני אדם, תוך כדי ריקון כיסם ונפשם ללא צורך. הפכנו להיות סוג של קרוסלה מערב עד ערב, מהכא להתם ומכאן לשם, למלא אולמות ולרקוד על כל החתונות, להצדיק שפיכת עשרות משכורות שבין לילה היה ובין לילה אבד. ועתה הפסקנו מכל זאת! בקושי התירו חכמים לקרובים היותר קרובים ולידידים האמיתיים, עד עשרה במנין! כי מהיום עוף החתונה אינו נאכל אלא למנוייו וכל השאר בבית - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מלהיות כפופים לנורמות חברתיות של חופשים וסופשי"ם, בבתי מלון וצימרים, כאילו שכל מי שלא פָסַח בבולגריה לא יצא ידי חובתו, ואם הוא לא קיבל תורה ברומניה ועשה סוכות בסיציליה הוא אינו שייך לעם הנבחר. כל זה נגדע באחת והשאיר את אותם בניני פאר ומלונות ראווה שוממים להחריד חשוכים ונוגים... ואותנו שמחים, כי - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מלשלוח את הילדים החוצה. חשבנו שהם גדלים ויגדלו מעצמם, הנדנדה תתנדנד והמגלשה תגליש אותם עד שהם יגדלו. ואם הם כבר החל לגדול, שיטיילו, יסובבו את העיר וימצאו לעצמם תעסוקה, ואנו נמשיך בשלנו לנקות ולבשל, לסדר ולאפות, בשביל שכשיחזרו מיוזעים ורעבים יהיה להם מה לאכול והיכן לישון. אולם לא עוד! היום הם שותפים מלאים בבתי הגידול, כאן הם נולדו וכאן הם גדלים. הם מסתובבים בין הרגליים ובין העיניים, בין האוזניים וביני עמודי, כי כאשר הם אתנו אנו יודעים מה איתם בכל רגע נתון, ואנו והם בטוחים ומוגנים יותר. מעתה אנו שותפים גמורים בגדילתם. אז התחלנו לעבוד קשה, הם נכנסו לבית, ומהרחוב הלא סימפטי - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מלחיות בריטואל קבוע של רגלינו מוליכות אותנו. התרגלנו שהכל קיים וזמין הבית הכנסת והשטיבלעאך המקווה ובית ההוראה. ולפתע גם בית הכנסת השכונתי והמקווה המקומי אינם דבר של מה בכך, ובכל פעם צריך למצא מקום חדש לקיים מנין ולדעת שגם היום זכינו להתפלל במנין. אין מקומות קבועים מכריז השלט, ואנו מתחילים להפנים כי אף אחד אינו קבוע כאן! יצאנו מהקביעות - ויצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מהחשיבה הבלתי פוסקת איך אני נראה. היינו כל כך מוקפדים ומטופטפים, עד שהרואה היה בטוח כי כל אחד מאתנו - בלכתו בדרך בשכבו ובקומו - הוא בדרכו לחתונה או לפחות לאירוע כל שהוא רב משמעות. אולם לא עוד! כי מעתה אין על פנינו כי אם מסיכה מביישת או צעיף חוסם, כי רעולי פנים נהיינו. והמַרְאָה? כבר מיותמת וכמעט מיותרת, אולי לתפלין שבראש. הפסקנו לראות ולהיראות - ויצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מהכיתתיות. לא משנה מי אתה ולא משנה מה אתה, מה צבעך ומה טבעך, מה הם כלי הביטוי שלך וכמה אתה מדגיש את מוצא הגרון ואותיות אחה"ע, ובלבד שתבא להשלים מנין במקום הפתוח, חציו תחת גג הבנין וחציו תחת כיפת השמים, ד' אמות מהפח המרכזי ועוד ד' אמות מהכביש השומם!!! אז הנה דברי הנביא 'אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים'... אחרי שבעים שנה של קיטוב נהיה טוב - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מפיגועים, התאבדויות ושאר מלאכי חבלה משבעים הזאבים המקיפים אותנו. לפתע כולם אחים לצרה, לא מתגרים ולא מאיימים. האתיקה של שעת צרה משותפת - נשמרת באדיקות, ולפתע ההיתכנות של 'וגר זאב עם כבש...' נצפית קרובה ומציאותית מתמיד ולישראל הישועה - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מלהיות מודדים ונמדדים על פי הכנסות והוצאות, דירות או וילות, רכבים או כרכרות מפוארות. אז זהו שהקורונה אינה מבחינה בין דם לדם, וסיכויי ההידבקות שווים מראש ממשלה נשיא ושר ועד מנקה מדרגות זוטר, כולם שווים בפני הקורונה, כדברי הפסוק 'ואין מידי מציל'. ובינתיים אנחנו בני מעמד הביניים ניצלנו מלהיות מקוטלגים - יצאנו לחירות.

יצאנו לחירות - מלהתעסק בקטנות ומלהקפיד עליהם, כי בשעת מלחמה וכל שכן בשעת מגיפה אין זמן לזוטות. המלחמה על עצם החיים ולא על הקישוטים הצדדיים, כי מי שמגיע מעוּלף לבית החולים לא מטפלים בשריטה שעל גב ידו, ומי שנאבד לו ארנק תפוח, הוא רץ אחריו בהול ואינו מדקדק עם איזה עניבה הוא יוצא לרחוב, כי כאשר מתעסקים עם העיקר, אות וסימן הוא כי - יצאנו לחירות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יצאנו לחירות - מוויכוחים מתישים היכן עושים ליל הסדר והיכן יוצאים לטייל ביום השלישי של חול המועד, מתי לצאת לדודים ואיזה שולחן לפתוח לנכדים. כי מהיום אנו עם עצמנו אנחנו ומשפחתנו הגרעינית, וכל השאר איש איש בביתו. הם שם ואנחנו כאן - יצאנו לחירות.

• • •

אחים ורעים יקרים ואהובים!

בעת הזאת עת שהיא לא קלה בכלל אך היא הזדמנות מופלאה שהזמין לנו הבורא. הזדמנות ליצור שינוי אמיתי במבנה הפנימי והערכי שלנו. מה שגדול הקאוצ'רים לא ידע לעשות ולא יוכל לפעול, הנה המציאות חזקה מן הכל, ואנו נתונים שלא ברצוננו בתוך תהליך!

בואו נתחיל להזדהות עם עצמנו, נכיר את הצרכים האמיתיים שלנו!!! נבחן מה הן באמת הרצונות שלנו!!! - קרי של החיים במרחב האישי בלבד. וכאשר מדובר על המרחב האישי, היינו לא רק חיי שעה כי אם חיי נצח! לזכור את יום המחר ולא רק את ההווה, לחשוב בצורה מרחבית ולא מצומצמת, להיות חדורי מטרה ולא עסוקים בבינתיים.

נפסיק לחיות את העולם / החברה / השכנים / התקשורת / האופנה, נתחיל לחיות את עצמנו ואת הפנימיות שלנו, נמשש את הנפש, נלך עם הרוח, נחיה את הנשמה!

בהערכה באהבה ובברכה רבה, ובתפילה לישועה קרובה

הרב רחמים זיאת קצין