איש העסקים החילוני בטור: 'לא לחרדופבים'

(צילום: באדיבות המצלם)

לחברי החילוניים,

אבל היום, ממש בסופהשבוע הזה, זה הזמן לשים בצד את כל הביקורות, המחלוקות והזעם שיש לכל אחד על הציבור החרדי ולהתחיל את השינוי עם החלטה שמעכשיו ולפחות עד סיום המשבר אנחנו מחליפים רגשות וחושבים על אחווה,סולידריות, אהבת חינם, רחמים, הפסקת ההכפשה, שידור אנרגיות טובות ואחרי הסופ"ש להתגייס יחד כדי לסייע במה שיכולים. רגשי ביקורת וכעס נשמור למוצאי קורונה.

אני יודע שלא פשוט להחליף רגשות במהירות של 120 קמ"ש מעכשיו לעכשיו, אבל בואו נדמיין שאנו רואים צעיר חסר אחריות נוסע במהירות של 120 קמ"ש, מסמס בנייד ולא שם לב כי משאית נעצרה ברמזור. תוך שניות הוא עומד להתרסק לתוכה. לא ננסה לעשות משהו כדי לשנות את המצב?

אנחנו עם של נשמות טובות. כמות המיזמים החברתיים בחברה הישראלית שוברים כל שיא עולמי אפשרי. חילוניים, דתיים וחרדים שותפים למפעלים חברתיים שעושים את המדינה שלנו מקום יותר טוב לחיות בו ובכל אסון הומניטרי בעולם נמצא ישראלים שמתנדבים או תורמים כסף כדי להציל ממוות אנשים זרים לחלוטין. אפילו בסוריה, העקשת שבאויבותינו, אנו מעורבים ממפעלי צדק וחסד.

בתי חולים הוקמו על הגבול ובתי יולדות הוקמו בתוך סוריה על ידי נשים אמיצות כמו גל לוסקי וחבריה, ללא שיפוטיות, ללא התחשבנות וללא ביקורת.

אני מזכיר לכם כמה עמותות חסד מפעיל המגזר החרדי שאינן מבחינות בין המגזרים כמו: יד שרה, עזר מציון,זקא, איחוד והצלה, הרב פירר, מפעלי הרב גרוסמן ועוד רבים.

זה הזמן שלנו, לשים בצד ביקורת, שיפוטיות והתחשבנות ואף שמחה לאיד. עכשיו צריך להתגייס לסייע לציבור החרדי שנמצא כעת בדרמה נוראית. הצונמי עוד לא הגיע לבני ברק ולשכונות החרדיות של ירושלים, הוא מתהווה בלב הים ועתיד להגיע ולרסק את החופים בקרוב מאד.

חמשת התובנות שלי

עיניים חילוניות מתקשות להבין מדוע החרדים הגיעו למצב שהם הגיעו, משיחותי הבוקר עם חברים וחברות מהמגזר נראה לי שצברתי מספר תובנות:

טרם אמשיך, אזכיר כי השיעור הראשון באנתרופולוגיה מלמד כי בבואך ללמוד על תרבות שונה, עליך לנטרל רגשות אישיים, השקפת עולם וביקורת.

הראשונה: הציבור החרדי ברובו מנותק לחלוטין מהתקשורת הכללית. בביתו אין טלוויזיה ולא טלפון חכם, הוא לא שומע ערב ערב את עדכון החירום עם ראש הממשלה ולא יודע כלל מי זה משה בר סימן טוב. הנתק הזה, גרם לכך שלקח הרבה יותר זמן לציבור להפנים את גודל הסכנה.

השנייה: ציניות, ספקנות וחשדנות כלפי הנחיות היוצאות מכל מה שמסמל את מוסדות השלטון הממשלתי. שנים שהממסד החרדי חיזק את שליטתו בציבור על ידי קעקוע וניתוק הציבור ממוסדות המדינה שהפעם היו לרועץ בקבלת המסרים והפנמתם בזמן קצר.

השלישית: חיי קהילה אינטנסיביים. חרדי ממוצע מתפלל במניינים שלוש פעמים ביום בהשתתפות עשרות ומאות שכנים, גר ברובו בדירות צפופות עם הרבה נפשות בדירה, משתתף באופן קבוע כחלק מקוד תרבותי הלכתי בחתונות, בריתות, אירועים והלוויות בהם משתתפים מאות אנשים. מחקר בארה"ב מצא כי יהודי דתי נמצא באינטראקציה עם
כ 150 איש בממוצע לעומת אמריקאי הנמצא רק עם 15 איש. הסיכוי להידבק עולה בטור הנדסי.

הרביעית: כשל מנהיגותי קולוסלי. אני מאחל החלמה מהירה לשר הבריאות ליצמן, אולם אם יתברר כי שר הבריאות, נציג חסידות גור הגדולה בעולם החרדי, בעצמו לא כיבד את ההנחיות עליהם חתם והתפלל במניין פרטי ושם נדבק, עליו לפרוש בבושת פנים מיידית. זהו כשל מנהיגות ממדרגה ראשונה.

בנוסף, לרבנים רבים שלא היו מחוברים למידע ושגו בהערכות הסיכון ואיחרו בשבועיים בהנחיות לצאן מרעיתם בכל הקשור לתפילות , לימוד תורה והתכנסות ובכך גרמו להאצת התפשטות המגפה.

החמישית: תפיסת העולם של אדם חרדי התופס את המציאות. חלק מהחרדים מסתמכים על האמונה ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים" ויש על מי לסמוך. האמונה משפיעה על איך אתה מגיב ובאיזה מהירות אתה מפנים את השינויים. לכל אדם שינויים הם דבר שקשה להסתגלות.

המנהגים החרדים

לאדם חרדי קל וחומר ובמיוחד לגבי מנהגים ומצוות שהן בחזקת חילול השם ו"יהרג ובל יעבור" כמו תפילה במניין ואמירת קדיש, לימוד תורה, מקווה,לשמח חתן וכלה,ללוות את המת ועוד.

חילוניים יתבוננו על תרחיש בעיניים יותר רציונליות וחרדי מתבונן על אותו התרחיש דרך עיניים של אמונה, ההקשבה לרב לפני הקשבה לרופא. מדובר בתופעה פסיכולוגית הכי אנושית שיש, שנקראת הדחקה או הכחשה של המציאות.

כתבתי בתחילה, כי כרגע הסיבות, הגורמים והאחראים למצב לא חשובים, אבל ניסיתי להסביר לאחיי החילוניים את התובנות מניתוח השיחות עם אחיי החרדיים. אין סיבה אחת למחדל הנורא זה אלא מכלול שלם.

ברגע שנדון לכף זכות את אחינו ואחיותנו החרדיים ונבין כי מדובר בציבור שפשוט מנותק מהתקשורת, חי חיים קהילתיים וצפופים, שהגיב באיחור רב, שחווה כשל מנהיגותי נוראי, שעשוי לייצר רעידת אדמה במבנה החיים החרדיים במוצאי הקורונה, נוכל לפנות בלב שלנו מקום לחמלה, לאמפתיה, לשותפות גורל, לאהבה ואולי דווקא מהאירוע הנורא הזה, נוכל לייצר הזדמנות לתיקון ולבניית גשרים בריאים בין המגזרים במדינה.

החילונים, עגלה ריקה?

אחים ואחיות, כל ישראל ערבים זה לזה. זאת לא סיסמה, זה חלק מקוד הפעלה יהודי עתיק יומין וסוד ההצלחה וההישרדות של העם היהודי לדורותיו. עכשיו תורנו. עכשיו זה הזמן שלנו לתת כתף, לגלות אמפתיה, רחמים וערבות הדדית. עין טובה ולב פתוח נדרשים כאן.

היו גורמים מפלגים בשני הצדדים. בעולם החרדי היו מי שהגדירו אותנו כ"עגלה הריקה", זוהי שעת הכושר שלנו לגייס את היופי, הערכים ואת העוצמות הציוניות הטמונות בנו, להירתם לטובת האחים והאחיות בני עמנו, הסגורים בעירם בלי לעשות חשבונות ובלי התחשבנות. הם יידעו להעריך בבוא היום. בטוח.

זה לא אנושי להתעלם כבני אדם וכציבור ערכי חילוני מהאסון ההומניטרי שמתרחש בשכונות החרדיות. לא אנושי ולא הומני. אל לנו לומר "המדינה תדאג להם", אנו צריכים בימים אלה, כשלכולנו מאד קשה, מאד, להתגייס קודם כל בהשתקת הביקורת וההתחשבנות, אחר כך באמפתיה וסולידריות ומיד לאחר בהתגייסות לסייע במה שאפשר.

אני פונה למי שליבו פתוח. אני יודע שמי ששונא חרדים ישנא אותם עכשיו עוד יותר, אבל אני מכיר את החברה הישראלית, אני יודע שהרוב כועס, מתחשבן אבל יסלח בעת צרה ויתגייס. אני מכיר את החילוניות, אנחנו ציניים אבל כשצריך מתגייסים במלוא הכוח. אנחנו אוסף של נשמות טובות זה הזמן לרחמים וסולידריות.

כולנו, חילוניים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים שחיים כאן כמו בכל העולם, זקוקים לרחמי שמים או קארמה חיובית מהיקום, כל אחד על פי אמונתו. אהבת חינם, סולידריות וחמלה הם התרופות הכי חשובות כדי להיות ראויים לרחמי שמים.

לסיום, אני פונה אישית לכל אחת ואחד מהאנשים שמכירים אותי ואת פועלי, אני מפציר בכם לנסות ולסלוח ולשים בצד רגשות כעס, נקמנות, שמחה לאיד. תפנו מקום לאהבת חינם ולאמפטיה, ואחרי שיתפנה מקום לאמפטיה נוכל להתגייס ולסייע. אני יודע משיחות אישיות שגם אחינו ואחיותינו החרדים יושבים עכשיו בביתם ועושים חשבון נפש גדול על מכלול רב של נושאים.

הלוואי שהמילים שנכתבו מדם ליבי, יצליחו לפלס דרך לליבותיכם ויחד נתגייס ברמה של ערבות הדדית ונהיה ראויים לחסדי שמים ערב חג הפסח חג הניסים הגדול ביותר של עם ישראל.

** "שש אחר המלחמה" הוא ביטוי שמשמעותו חזרה לשגרה ולמנהגים הרגילים לאחר תקופת מלחמה מספרו של הסופר הצ'כי ירוסלב האשק, "החייל האמיץ שווייק" מתחילת שנות ה-20.