אאא

אתה, את, עומדים בפתחו של סלון. ועוצמים עיניים.

תמונה של משפחה גדולה, סבא, סבתא, נכדים, ילדים, הורים, חיוך על פני כולם, מסבים סביב שולחן ערוך ומלא כל טוב הארץ, קולות שירת ההלל מתערבים עם קולות הילדים המצייצים "מה נשתנה", ויין מחולק לכוסות יוקרתיים התואמים את חג החירות…

העיניים נפקחות, והתמונה איננה. ממול שולחן אחר, משפחה בהרכב אחר, לא כמו שציפינו, לא כמו שהתרגלנו, לא כמו שרצינו לחגוג את החג.

והעיניים נסגרות שוב, תמונות אחרות עולות. תמונת יהודים אי שם באירופה בזמני מלחמה ומצור שהיו אך לא מזמן, מלקטים פירורי מצה, מדמיינים כמה טיפות של יין חירות במקום ארבע כוסות. תמונת יהודים בספרד במרתף סגור תחת אימתה של אינקוויזיציה לוחשים ללא קול "עבדים היינו". תמונות ועוד תמונות של יהודים במקומות שונים, במצבים שונים, במסירות נפש, בהתמדה, בנחישות, מגלים את חירותם ללא חת - עתה בני חורין!

והעיניים נפקחות. אל הלבד, אל החלל הריק של מה שהיה אמור להיות ליל סדר אחר, אל הקושי ב"והגדת לבנך", למי? איך? ככה?!

העיניים מוזמנות להסגר שוב. כעת עולה תמונה וקולות של אלפים אלפים, מיליונים, ספונים בביתם, בישראל ובעולם, לבבות פועמים בקצב אחיד. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?". אלפי אלפי מנגינות של משפחות ובודדים, של זקנים וצעירים, של ילדים והורים, לבד וביחד, שמתאספים ועולים לפני כסא הכבוד, יחד: "באנו לעשות רצונך. אנו בני חורין שלך!"

ושוב- העיניים נפקחות.

אנחנו לא לבד. חלק מדורות של עורכי סדרים בטוב וברע, חלק ממיליוני יהודים הנמצאים בבית בדד ובלבם ביחד, חלק מעם עצום הקורא לאלוקיו בכל מקום ובכל מצב: "יצאנו ממיצרי מיצרים. אנו עבדיך ואתה אדונינו"!

• • •

כתב הרמב"ם  לגבי ליל הסדר: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים…[אם] היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הקורא את דברי הרמב"ם מיד קופץ:

כיצד אדם שואל את עצמו? איזו מן שאלה זו? שאלה כדי לענות? שאלה כדי לצאת ידי חובה? מה נדרש לשאול כאן?

אך התבוננות מעמיקה תחשוף נקודה קריטית בעבודת ה' של ליל הסדר: השאלה אינה אל הילד, אינה אל הנוכחים בסעודה המכובדת, השאלה היא פנימית: מה נשתנה הלילה הזה? במה אני שונה בגלל הלילה הזה? מה קרה לי, לעם שלי, לזהות שלי, לשורשים שלי בלילה הזה? מה הלילה הזה אומר לי - פנימה?

לכך לא נדרשת תפאורה, לא נדרשים כלים מפוארים, לא נדרשים אורחים חשובים, ואפילו אפילו לא נדרשת משפחה. כל יהודי ויהודיה היושבים בלילה הזה ומקשיבים לקולם הפנימי, שואלים אותו, משוחחים איתו, מקשים ומתרצים ודנים בשאלות הזהות היסודיות שלנו, מניין באנו? לאן אנחנו שייכים? מה נקח מהלילה הזה לכל השנה, לכל החיים?

וההקשבה הזו אולי דווקא השנה, במיעוט המשתתפים, במיעוט האמצעים, במיעוט החיצוניות, דווקא השנה נצליח יותר להקשיב לקול הפנימי הזה ולדבר איתו בשקט, ללא הפרעה וללא עטיפות. נוכל לקיים את ההלכות מתוך הקושי והבדידות. דווקא השנה נוכל לעצום את העינים בשקט ולראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים.

מיכאל נכטילר

מנהל ארגון אקשיבה