כשהציבור ברמת סיכון גבוהה, היחס אליו אינו רע אלא נכון

(צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

העובדות ברורות. שחור על גבי לבן. בני ברק, העיר החרדית בה"א הידיעה, נידונה לסגר מערב פסח, אך שכנותיה חופשיות. ירושלים, עיר מעורבת, נחלקה ונתחמה לתחומין. בשכונות החרדיות סגר, בחילוניות, תנועה חופשית.

משמעות הנתונים הללו היא פשוטה ומחייבת. יש ל"ע התפשטות חריפה בקהילות החרדיות, שאיננה מקרית ברחוב כזה או אחר או בשכונה ספציפית, אלא זו התפשטות רוחבית בכל הריכוזים החרדיים, גם בחו"ל, הקשורה בהכרח לאורח החיים החרדי באשר הוא, ויש להתייחס לציבור זה כציבור ברמת סיכון גבוהה פי כמה מכל ציבור אחר. לכן היחס הממשלתי זה לא יחס רע זה יחס נכון.

זה לא נגד, זה בעד.

ולגבי הסגר. ובכן, רעיון הסגר והבידוד אינו המצאה ישראלית. ההנחיה להישאר בבית, משותפת כיום כמעט לכלל אזרחי העולם. והקפדה נוקשה יותר באזורים מוכי אסון, נפוצה אף היא בימים אלו בכל קצוות תבל. המושג 'אזור אדום' קיים כבר כמה שבועות באיטליה המוכה, סביב העיר מילאנו. מדי פעם מכניסים עיירה מסויימת לאזור האדום, או משחררים ממנו עיירה אחרת שהמספרים בה התמתנו.

למען האמת, הסגר והבידוד זהו הכלי היחידי הקיים היום למניעת הידבקות, וכפי שרואים כולנו את קצב העליה המתמתן ב"ה בבני ברק בעבות הסגר, הסגר הוא כלי שמירה מפני המגיפה. הלא, להישאר בבית חייבים, והסגר נועד לחזק הנחיה זו ביתר שאת, אז מה הפלא שמשתמשים בו יותר במקומות בהם יש יותר חולים?! מה לזה ולאפליה?

אכן, ברחבי הארץ ישנם מקומות נוספים באוכלוסיה הכללית בהם נרשמת תחלואה גבוהה, אך אין איזשהו מאפיין קהילתי באותו מקום שיכול להסביר את ההתפרצות המקומית הזו דווקא שם, אין מכנה משותף, אין 'הצד השוה' שמחמתו גברה שם התחלואה, ומשכך ממשיכים בהנחיות להישאר בבתים, אך אין טעם בהידוקם על ידי סגר.

במקומות אחרים בארץ אוכפים פחות את ההנחיות? נכון. אוכפים, אבל פחות. כי כאמור אין שם סגר. במקום בו יש סגר, ישנה אכיפה יתירה. כך זה סגר מה אפשר לעשות.

אמנם כן, נראה כי לאנשי משרד הבריאות אין את ההבנה המלאה והשלמה על ארחות חיינו ציבור היראים, ורעיונותיהם לא תמיד ישימים ולא תמיד מוצלחים. לבקש מאם חרדית לעשרה ילדים לצאת מביתה למלונית לחודש ימים, זהו כמו לבקש מעיתונאית מסויימת ומצליחה לאהוב חרדים. לא מציאותי. יש רעיונות חילופיים טובים וישימים.

דגימות של בתי אב, יכלו גם הם לתת תמונה טובה יותר ומרגיעה יותר של קצב ההתפשטות וההדבקה, אך כל שיטות הדגימה, וכל מלוניות המהדרין שיותאמו בצורה המיטבית ביותר לחולי המגזר, לא ישנו את העובדה הפשוטה: המחלה מתפשטת במגזר החרדי בקצב גבוה פי כמה וכמה מהמגזר החילוני. ארבעים ושניים אחוז.

נכון, כי צפוף. אמת. צפוף בבתים, צפוף ברחובות, צפוף בכיתות, וצפוף בבתי הכנסת ואיפה לא. וחובת ה'פיקוח נפש' המוטלת עלינו בעת הזו, בה יש חולים רבים כל כך בתוכנו ה' ירחם, היא להישאר בבית ולא ליסוע לשום מקום שאינו הכרחי ממש. (געגועים אגב, אינם באמת בגדר דוחי פיקוח נפש). קוראים לזה השתדלות. קוראים לזה סגר.

גילויי שנאה טהורה לחרדים מאנשים מסויימים (חלקם אגב, מתפרנסים הון רב מהאוכלוסייה החרדית) היו לפני הקורונה, היו במהלכה ויהיו גם אחריה, והעובדה שמתעבי חרדים יהפכו את התחלואה הגבוהה אצלנו, לכלי להפצת נגיפים של שנאה חולנית המפעפעת בנשמתם הממורמרת, אינה צריכה להפתיע אף אחד, אך גם לנו היכולת והחובה לדעת להבדיל בין שונא למי שאינו כזה.

הטענה כי סגירת מנייני הרחוב לעומת ההיתר לערוך קניות מזון, העידה על אפליה וכוונה אנטי חרדית, אף היא אינה מתקבלת על הדעת. היא אולי טעות אולי לא, (רבנים ופוסקי הלכה רבים הורו כך עוד לפני הרשויות) אך אינה מפלה. התקהלות נאסרה ברחוב, נקודה. לכולם. כתוצאה מכך כל אחד אמנם יכול לערוך קניות, ואף אחד לא יכול להתקהל ברחוב לעניינים החשובים לו.

לצערנו, חלק מהעם לא זכו עדיין לייקר תפילה במניין, ובעיניהם חשובה יותר הישיבה היומית בבית הקפה השכונתי, או צפייה משותפת בתחרות ספורט כזו או אחרת. הם לא יכולים וגם אנחנו לא. אנו עמלים והם עמלים, אנו לחיי עולם הבא. אם היו מתירים להם את החביב והיקר להם ועלינו יאסרו את שלנו, זו תהיה אפליה.

הדברים הללו פשוטים כל כך, עד כי עולה הצורך להבין מה טעם יש להם לאותם אלו המעוותים את המציאות, ורואים בדמיונם את הנחיות הסגר, כביכול יצאה הוראה ממשרד הבריאות לחפש במרתפי בני ברק מיהו אשר שחט דם ילדים ללוש בו את המצות לליל הסדר.

כמדומה שהתשובה לכך נמצאת בהבנת המתרחש כיום בעולם העיתונות הישראלית העכשווית, ותולדותיו המחלחלים פנימה אל תוככי העיתונות המגזרית.

שנאת הימין בכלל, וממשל נתניהו וכל מה שקורה סביבו בפרט, הפכה ל'אידיאל' כה קדוש בקרב הזרם המרכזי בעיתונות, עד שאידיאל זה גובר על כל צורך עיתונאי להיות קשור עם העובדות או עם האמת.

כך, במשך למעלה מחודשיים הם מפמפמים את המילה 'מחדל' מדי יום ביומו, ומדי מהדורה ומבזק הם מקטרים וצווחים ונוזפים, וזאת למרות שמספרי החולים בארץ וההתמודדות כאן עם המגיפה נחשבים מהטובים בעולם, ואילו היו מתרחשים במדינה אחרת וכאן היתה תמונה קשה יותר רח"ל, הם ללא ספק היו צווחים בלי הרף: מדוע אינכם פועלים כפי שפועלת המדינה ההיא שהמספרים בה כל כך נמוכים, אך כאשר ה'מדינה ההיא' היא כאן, הם לא יתנו למספרים הנמוכים משמעותית לבלבל אותם, ויתקפו ויחזרו ויתקפו ללא הרף. (במאמר המוסגר נזכיר כי לנו ציבור בני התורה ברור כשמש כי הנתונים הנמוכים יחסית הינם רק בחסדי ה' ורחמיו, ובשמירתו המיוחדת על יושבי ארץ הקודש, אך באמונה זו לא 'חשודים' אותם עיתונאים).

וחלקים בעיתונות המגזרית רואים עצמם תלמידיהם לאותו 'אידיאל', לתקוף ולתקוף ולתקוף, אך בשינוי אחד קל, זה צריך להיות 'מגזרי'. 'לתקוף מגזרית'. אם בתקשורת הכללית יצווחו על מחדל, יצווחו המה על מחדל מגזרי, ואם שם יאשימו בחוסר יעילות, הרי כאן יצווחו על חוסר יעילות מגזרית, וכך הלאה. ומכאן קצרה הדרך, להפוך סגר מגן, לאפליה נגד ה'מגזר', ואמירה עובדתית חשובה שיש המון חולים חרדים, מתורגמת לסיווג ה'מגזר' כסוג ב', ועיר השומרת עצמה באופן מעורר התפעלות מהדבקה המונית הופכת בהינף מקלדת לגטו המזכיר תקופות אפלות.

ראוי להתרחק ממגמה זו. כשצריך לבקר נבקר, ולמול אפליות לא נחריש, אך נכון יהיה כי העובדות הן שיקבעו עבורנו ולא אג'נדות וקליקות כאלו ואחרות. ולא זו בלבד, חסרון הדברים אינו רק מבחינה עיתונאית גרידא, אלא משום שלאמירות כאלו יש השלכה ישירה על אלו הנחשפים להם. מי שמאמין כי ההנחיות הן 'רדיפה מגזרית', בהכרח שימעט מלשמור עליהם. והממעט בשמירת ההנחיות כבר קבעו מאורי הדור שליט"א כי דין 'רודף' ייאמר לו.

נקשיב איפוא לדבריהם, נתמיד בשמירת ההנחיות ונאזור חיל יחדיו לקצר את התקופה הקשה הזו בתפילה לבורא עולם שישלח רפואה בקרוב.

• טור זה פורסם לראשונה בעיתון יתד נאמן.