יום שישי, שעת בוקר מאוחרת, שעה שבה בכל בתי העם היהודי נמצאים בעיצומן של ההכנות לשבת. הריחות הנישאים מבית לבית בשכונה מחזירים משהו מן השפיות והשגרה לאווירה הטעונה בימים טרופי קורונה אלו.
בביתנו מריחים ושומעים את הקולות, חשים באווירה הנושבת סביב, אך רק מריחים וחשים. אצלנו המצב קצת יותר מורכב וטעון. אנחנו "חיוביים". כמעט כל בני הבית, שמונה במספר, נושאים בגופם את הנגיף הארור שבחסד ה' רק מציק ומטריד אותנו ולא גבה מחיר גבוה יותר.
כן, נסענו בשבת למיון בגלל קשיי נשימה, חווינו רגעים מלחיצים של בהלה ופחד ממצב רפואי לא שגרתי, אבל בסופו של דבר מלבד כאבים וחום, חוש טעם וריח שנעלמו לכמה ימים (בדיוק בימי החג! כשכולם אכלו ונהנו - אנחנו חיינו בעלטה תחושתית מטרידה מאוד), ברוך ה' הסבל הרפואי הסתכם בזה.
הסתכם, אך לא הסתיים. אם הבית עודנה מתקשה מעט בנשימה, החולשה משביתה, וכאבי הראש עודם תופסים את שלוות הנפש.
כל זה מצטרף למציאות המאוד מגבילה של ההימנעות מיציאה מהבית. הימנעות מוחלטת! בבתים סביבנו מתגוררים אנשים מבוגרים, וגם לצעירים שביניהם יש בני משפחה שלאף אחד מהם לא נאחל לעבור את הסבל שעברנו ועודנו עוברים.
ביקשנו להתפנות למלונית, אולם בדיוק ביום שלפני קבלת התשובות ה'חיוביות' (הכי שליליות שקיבלנו אי פעם) שונו הנהלים ומאז לא מקבלים במלוניות משפחות שבהן חלק מבני המשפחה אינם נשאים של הנגיף.
מצב הרוח המשפחתי דורש תחזוק תמידי, לא תמיד זה מצליח. ילדים קטנים וגדולים משועממים כל היום, הם כבר שיחקו בכל המשחקים שיש בבית, צבעו את חוברות הצביעה הנשכחות שילדים מתחילים ולא מסיימים, ושמחו ללמוד כמה ממשחקי הילדות שהוריהם שיחקו בילדותם.
השבת בפתח, איך מתארגנים?
המצב הכלכלי מחייב הידוק חגורה. יש לנו עסק עצמאי שעודנו בחבלי הלידה ההתחלתיים, אך דלתו סגורה זה כחודש, בדיוק חודש השיא של השנה כולה. התחייבויות יורדות מידי חודש, כך גם דמי השכירות הגבוהים מאוד, אך הכנסות אינן באופק.
תקופת בידוד זו מצטרפת לזו שקדמה לה וגם אב המשפחה יודע שחשבון הבנק לא יגדל החודש מכיוונו.
מישהו, רב חשוב מידידיי שהבין ששבת מתקרבת ואין לנו במה לקדמה, טרח אמש וערך עבורנו קנייה שמילאה את הארונות והמקרר. הוא גם נשא בידיו את השקיות עד לפתח הבית.
אולם כעת צהרי יום שישי ואנחנו עדיין במצב של חידלון, מתקשים להניע עצמנו לכיוון המוכר והאהוב של ההכנות לשבת, עקב המצב הרפואי והתחושות הלא נעימות.
• • •
נקישות בדלת.
מי זה יכול להיות?
איך מסבירים לו שאיננו יכולים לקבל את פניו?
פותחים סדק צר והתמונה שנגלית לעינינו מפתיעה. הכי מפתיעה שיש!
שני פקחי עירייה, בלבוש המוכר והרשמי, מתרחקים מהדלת תוך שהם מצביעים על ארגז שהניחו בסמוך לה.
הם וידאו שראינו וממהרים לדרכם. בלי להתעכב.
בלי לדעת מה הביאו רוצה לומר להם תודה, משהו, אך הם כבר רחוקים.
פניו של אחד מהם נראות לי מוכרות מעט מרחוק, אך אני לא מספיק לברר מהיכן. צועק "תודה!" ומקווה ששמעו.
פותח את הארגז ורואה מנות אוכל מוכן. מנות בשריות בכמות שתספיק לנו לכמה ימים.
העיניים נמלאות לחלוחית. לא נעים לקבל, לא נעים להטריח.
אני פותח את הדלת שוב, כאילו שהם יהיו שם. רגשי התודה ממלאים את הלב. זה מרים את מצב הרוח בבית ומעניק זריקה בלתי מובנת של תחושה חיובית.
מתחילת השבוע שוחחתי עם מי שרק אפשר ועם כאלה שהעדיפו שלא. שמי ופרטיי נרשמו שוב ושוב (ושוב ושוב) עם הבטחות לעזרה (לולי עזרתם של שני אנשים פרטיים הסבל וההתמודדות היו גדולות בהרבה), אבל המציאות, כך הוסבר לי והובן על ידי היטב מכורח הנסיבות, מורכבת מידי. הרשימות ארוכות ארוכות, מספר האנשים שנצורים בביתם מחשש להידבק או לאחר הידבקות הוא עצום. מנסים לדאוג לכולם, משתדלים, עושים מה שרק אפשר. אך כנראה שאי אפשר יותר...
ברגעים אלו אנו מבינים: מישהו בכל זאת דואג לנו.
פקחי עירייה, כן, אלה שכולנו אוהבים לשנוא בגלל הרגעים שבהם הם תופסים אותנו על טעויות שעשינו בהחניית הרכב "לשתי דקות" במקום אסור, או בשכחת הפעלת הפנגו, האנשים שבהגדרת תפקידם ובחוזה העסקתם לא רשומה באף אחד מהסעיפים השורה המחייבת אותם "סחיבת ארגזי מזון לבתי חולי קורונה" - הם אלו שטרחו ונשאו במו ידיהם את המזון הזה לביתנו.
מזון שיש בו הרבה יותר מהזנה גופנית. יש בו כל כך הרבה! משמעותו כה מרעננת ומעניקה תחושה טובה בימים שבהם 'תחושה טובה' הינה מצרך מבוקש ודי נדיר.
מדהים!
• • •
הדלת נסגרת והטלפון מצלצל, מירב מהמוקד העירוני בעיריית ירושלים מבקשת לברר מה שלומנו והאם אנו זקוקים למשהו. בתוך כדי שיחה מתברר לי שהיא מנהלת המוקד, לא פחות!
מטעם ראש העיר, מר משה ליאון כבר התקשרו ושלחו הודעות מוקלטות וכתובות, קראנו ושמענו גם בתקשורת ידיעות אינספור שמהן הובן היטב עד כמה דאגתו לנו, התושבים טורדת את מנוחתו יומם ולילה בתקופה זו ביתר שאת מכל הימים, אולם כעת זו שיחה אישית, מאשה שכל כולה איכפתיות ודאגה, היא מבררת באמפתיה כנה ואמיתית במה ניתן לסייע וניכר היטב שהיא לא עושה זאת רק מפני שהיא מחוייבת לכך מצד עבודתה.
אני מספר לה שהרגע זכו שני פקחים לשמח שמונה נפשות, והיא מגלה לי שהם עושים זאת מרצונם, בתחושת שליחות של מתגייסים למען אחים, במצב שבו פתאום כל ישראל חשים היטב את תחושת שותפות הגורל הזאת, בעת מגפה שאינה מבדילה בין דם לדם ובין מעמדות, עדות ודתות.
• • •
בתוך השיחה עמה מכה בי פתאום ההבנה מהיכן היו פניו של אחד משני הפקחים מוכרות לי!
אני נדהם שבעתיים.
זה מחזיר אותי כמעט שנה לאחור. בדיוק עברנו דירה לבית שבו אנו מתגוררים כעת. מצוקת חנייה ממשית ברחוב שלנו גורמת לי בשעת לילה שהיא כבר כמעט בוקר להחנות את רכבי בפינה שבה כבר ראיתי רכבים רבים חונים בלילות אחרים. לא בטוח שזה מותר, אבל אני עייף ומותש מיום עבודה ארוך ומסתמך על ה'סמוך' ועל הידיעה שאתמול ובהרבה אתמולים אחרים ראיתי רכבים החונים שם בקביעות.
שינה מאוחרת היא מתכון בדוק להשכמה מאוחרת. בשעה מאוחרת מעט מהרגלי אני יותא לרכב ומגלה פקח עירוני הניצב לו בסמוך לרכבי ומתעדו מכל כיוון, כמו צלם חתונות המבקש לתפוס את הזווית היפה והמוצלחת ביותר.
הדימוי לצלם חתונות משעשע אותי כעת, באותו רגע הוא ממש אינו משעשע…
אני מבין שהצילום הזה הולך לעלות כמו הזמנה שלמה של צילומי חתונה...
ניגש אליו מנסה לדבר על ליבו.
אני לא מאלה שמתעמתים עם פקחים, מנסה להסביר לו את טעותי בשיקול הדעת, את מצוקת החנייה של הרחוב שלנו ואת העובדה שאני חדש כאן ואולי אפשר לוותר "רק הפעם". הוא מתגלה כאדם מאוד חביב, מתנצל באלף התנצלויות ומסביר לי שהדו"ח כבר נכתב (והתמונות צולמו…) ושחבל מאוד שאני לא מכיר את ההסכם הבלתי רשמי שיש לו עם תושבי הרחוב ולפיו עד לשעת בוקר מסויימת הוא אינו רושם דוחו"ת על החנייה בנקודה זו.
אני מבחין היטב כי הוא אמיתי, אינו משחק צער מעושה. באמת ובתמים הינו מצטער על כך שלא הגעתי לפני שלוש דקות להזיז את רכבי מהמקום הזה.
משהו בלב צובט, ברגע אחד חוייבתי בסכום גבוה מאוד בתקופה שבה כל שקל מחושב ללחם וחלב עבור הילדים.
אני נפרד ממנו לשלום במילות ברכה שיזכה לעסוק בדברים שמחים יותר. מנסה להישמע סימפטי לאדם שנאלץ לפרנסתו לאכוף את החוק גם בקווי תפר שכאלה - מפני שזה מה שהוא חייב לעשות בכדי להביא לחם וחלב לילדיו שלו.
כעת, כשאני ומשפחתי חולים בקורונה, בימים שבהם אספקת הלחם והחלב לילדי נעשתה מורכבת בהרבה, ומסיבות טכניות לחלוטין של הימנעות מיציאה מהבית, דווקא כעת נעשתה סגירת המעגל הזו בידי אותו פקח נפלא וחבירו לעבודה. דווקא הם הביאו עד לפתח ביתנו מזון בכמות מכובדת ומכבדת.
כמה נפלא!
מי כעמך ישראל, מי כעובדי עיריית עיר הקודש של ישראל, מי כפקחי אותה עיר נפלאה בישראל!