הקורונה תעזור להבין: החיילים למענכם, חרדים

בניגוד למקובל לחשוב, יחסו של הדור החרדי הנוכחי, וזה שלפניו, למדינת ישראל ולצבאה, לא מתבסס על סט ערכים ואידיאולוגיות, שחודדו בעקבות ההתנגשויות הקבועות בין רשויות השלטון לציבור יראי השם.

גם שיחות ה'השקפה' בתלמודי התורה, בתי הספר, הישיבות והסמינרים, אותן משמיעים אנשי החינוך לתלמידיהם - היושבים פעורי פה, ומחויכים ממעט 'אקשן' וגיוון בסדר היום התובעני - הן לא הגורם שהוביל למבט שלילי שלהם על צה"ל.

מי שכן מהוות תמיד מוטיב מרכזי בגיבוש יחסי האהבה-שנאה המוכרים, הן המחוות הכאילו קטנות, שהחרדי קולט כבר בקטנותו, כלפי הצבא של מדינת היהודים.

כך זה הרי בכל נושא, לא רק מתחום ה'דת-ומדינה': אם לאדם נראה שדעותיו הוסדרו אחרי סבב של "סיעור מוחות" שכלל שמיעת צדדים מנוגדים ונימוקים מעמיקים, הרי שהאמת שונה לחלוטין. דעתו קיבלה את ה'פוש' העיקרי מסך של חוויות שעבר, שהשפיעו עליו רגשית בתת-מודע.

ובחוויות שספגו חרדים רבים, עוד בצעירותם, מהסביבה בה גדלו, ניתן למנות לדוגמה גרפיטי 'חרד"ק' שרוסס נגד תושב השכונה שבחר להתגייס לצה"ל, עקיצה משכן לספסל בבית הכנסת על תחפושת החייל בפורים, מפגש ראשוני מתוח בעת קבלת הדיחוי בלשכת הגיוס ועוד.

רגעים קטנים אלו, ואחרים הדומים להם, לא תורמים למבט חיובי ומעריך כלפי חיילי צבא הגנה לישראל. בלשון המעטה. ואליהם מצטרף כמובן העימות, האלים לעתים, על רקע מאבק הקיצונים היצרי נגד גיוס חרדים לצה"ל.

אל מול כל זה עמד עד כה משפט רפה משהו, שנאמר לעתים מזומנות על ידי ההורים או המחנכים, בסגנון "זה שאנחנו לא מתגייסים, לא אומר שחלילה שוכחים שהחיילים הם אחים שלנו" - משפט שמושמע בעיקר בעיתות של מתיחות ביטחונית ונפילת חיילים בקרב מול אויב טרוריסטי משותף.

אך לאחרונה נצפו כידוע מראות בל ייאמנו בריכוזי הערים החרדיות. רחובות בני ברק והשכונות החרדיות בירושלים מלאו בחיילים, שסבבו בין בתי המגורים כשמשא כבד על כתפיהם, ובתוכו מזון ומצרכים בסיסיים עבור התושבים, חרדים ברובם, שהיו נצורים בבתיהם מאימת נגיף הקורונה.

מעשה זה, שבוצע בלב רחב וחיוך על הפנים, גרר אחריו תגובות נלהבות ומתבקשות של תושבי המקום, ולא רק ה'פתוחים' שביניהם. רבים ניגשו לחיילים, הודו להם במילים חמות והוקירו להם תודה.