רבים הם הסיפורים על מעשי הגבורה שנעשו במלחמה למען ארץ ישראל, אך ישנו סיפור אחד שסופר שוב ושוב - סיפורם של משה ברזני ומאיר פיינשטיין.
סיפורם הוא על אומץ לב, על שני אנשים משני עולמות, אשר נלחמים יחדיו למען עם ישראל, כל אחד מכיוונו שלו, האחד עולה מעירק ולוחם בלח"י, והשני יליד ישראל ולוחם באצ"ל.
שניהם נפגשים בצינוק הבריטי, בדרכם אל עמוד התלייה, אך נפשם הלוחמת איננה אומרת די. הם נחושים בדעתם לקיים את מאמר הפסוק "תמות נפשי עם פלשתים", ובדרך לא דרך הם מצליחים להבריח שני רימונים אל תא כלאם, בכוונה לפוצץ, רגע לפני תלייתם - את נכבדי המנדט הבריטי, שבאו לחזות בהוצאתם להורג.
הכל כבר מוכן, אך לפתע התכנית משתבשת, הרב גורדון, שהגיע לבקרם כמה שעות לפני מועד התלייה, ערך איתם ווידוי וחיזק אותם, מחליט שהוא בא לראות בשעתם האחרונה, כדי שלא ימותו והמחזה האחרון שיראו יהיה - אלו שתלו אותם.
הם מנסים לשכנע את הרב שלא יבוא, אך הוא נחוש בדעתו, וברגע האמת, הוא ניצב שם. מנסה לעזור גם כשאי אפשר.
בהחלטה של רגע, כשיש סיכוי שגם הרב יפגע, הם מחליטים לזנוח את החלק השני של הפסוק - "עם פלשתים", מחבקים אחד את חברו, לב אל לב, משה ברזני מדליק סיגריה, נוגע בפתיל הרימון, ושניהם עולים יחדיו למרומים, בשקט. לבד. ביחד.
מנחם בגין, שהיה מפקד באצ"ל בנאומו המפורסם: "נאום הצ'חצ'חים", מביא את השנים כדוגמה לחיבור אמיתי, ולקרבה יהודית ללא קשר למוצא וזמן. בגין ביקש להקבר לידם, בחלקת הקדושים שבהר הזיתים, ולא כשאר גדולי האומה בהר הרצל.
יהי זכרם ברוך.