אאא

א. מה שמו של המשיח?

נחלקו חכמים: מה שמו של המשיח. לא רק מה שמו שאלו, אלא מה מהותו. חמש דעות הובאו בסוגיה.

דבי רבי שילא אמרי: שילה שמו, שנאמר: "עד כי יבא שילה".

דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר: "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו".

דבי רבי חנינה אמר: חנינה שמו, שנאמר: "אשר לא אתן לכם חנינה".

ויש אומרים: מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר: "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי.

ורבנן אמרי: חיוורא דבי רבי שמו (רש"י: מצורע של בית רבי). שנאמר אכן חליינו הוא נשא ומכאבינו סבלם ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומענה (דף צ"ח עמוד ב').

פעמים רבות, אנו מזהים את דמותו העתידית של המשיח כמי שיבוא מתוכנו. כל קהילה, זרם או חוג השקיעו עמל רב בעסק התורה, בהעלאת ערכה של עבודת ה' לגווניה והנחלת גמילות חסד והטבה עם הזולת. לא בכדי אנו מאמינים שהמשיח שיבוא, במהרה בימינו, יהיה במידה מסוימת פרי לעמלנו. לכן, קל להבחין בזיהוי של המשיח כמי שדומה לנו. הוא בא מהקהילה שלנו, יש לו עַמדות דומות לנו.

אולי גם זה ערכו של המשיח: הוא כולל כל ומקיף כל ("ולפיכך הוא נדמה אל המעיין בו כאלו הוא דומה לו לגמרי" - חדושי אגדות למהר"ל). הדעה הרביעית היא שהמשיח יקרא 'מנחם' – משום שמהותו היא נחמה, "כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם" (איכה פרק א',  ט"ז). נחמה מביאה עימה פיוס, מרככת את הקצוות, מעוררת רגש עמוק של ריצוי ופיוס. תחושה של וויתור – נפוצה בקרב המון העם, אלא שהכמהים לנחמה – לא תמיד מזדהים בשמם ('יש אומרים").

אולם רבנן, רוב רובם של חכמי ישראל, מבהירים שהמשיח יהיה...מצורע. יתכן ורבנן לימדונו שרק בשעה שנוכל להרחיק ראות ולהתבונן במי ששונה ורחוק מאיתנו, מי שרצינו לבודד, להוציא מהמחנה, נזהה את המשיח, נבחין בו.

יום הזיכרון, מזמין אותנו להביט בעין דומעת בקדושי ישראל שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ. על אף שיתכן ובימים של שגרה אנו מתבוננים בהולכים כרחוקים, המבט המקרב גם על מי ששונה מאיתנו – מאפשר לנו לראות בעין פקוחה את אורו של משיח המנצנץ  ובא, קימעא קימעא.

יום הזיכרון מזמין אותנו להתבונן וללמוד ממסירות הנפש של צעירים, מנכונותם למסור את הנפש, כפשוטו, על הגנת העם. המחלוקת אודות דרכי התנהגותם של הפרט והכלל – תעמוד על תילה. אבל ההבנה שרק מבט כולל המאפשר לראות את תרומתו והתנהלותו של מי שרחוק מדרכנו – מהווה נדבך לקירובה של גאולה שלמה.

ב. כשחייל אחד נהרג

"וכבר אמר הגה"ק הרבי ר' בונם מפרשיסחא ז"ל בהא שאומרים קדיש יתגדל וכו' אחרי נפטר, להיות במלך בשר ודם אם נחסרו לו איזה אנשי חיל מקורפוס שלם אז אין ניכר החיסרון ורק באם נחסרו למאות ולאלפים אז לוקחים אנשי צבא חדשים למלא את הקורפוס ולהשלימו, לא כן במרום כ"כ ניכר מיתת ישראל אחד, עד שאומרים יתגדל וכו', היינו שיחזור ויתגדל מלכותו ית"ש כי נראה כחסר ח"ו כאמרם ז"ל חביבין ישראל וכו'", (ספר שמחת ישראל, עמד 47).

הנה, אמירת קדיש על חיילי צה"ל, לימוד תהילים לעילוי נשמתם, אינם אלא תפילה של כל אחד ואחד למלא חסרונו, כביכול, של מלך מלכי המלכים.

ג. עשרים וארבע אלף חללים

שתיים עשר אלף זוגות תלמידים, עשרים וארבע אלף תלמידים,  היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בימים אלה, שבין פסח לעצרת. על שלא נהגו כבוד איש ברעהו מתו. על פגיעה עמוקה בכבודו של האחר, ביכולת לנהל מחלוקת בדרך מכובדת. אל לה למחלוקת להפוך חלילה לשנאה.

כעשרים וארבע אלף חללים נפלו במערכות ישראל. בימים הללו, ימי ספירת העומר, אנו מעלים את זכרם. ואין לנו אלא להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ד. עמו אנוכי בצרה

"תני חזקיה (ירמיה נ) "שה פזורה ישראל", נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין. (במדבר טז) "האיש אחד יחטא".

תני ר' שמעון בר יוחאי משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה, אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה".

נמשלו ישראל לגוף אחד המחולק לאיברים הרבה. כיצד אנהג כשלמעלה מעשרים אלף משפחות מבני עמי אבלות על מות בניהם?! כיצד כשאימהות שבורות לב, אבות שחרב עליהם עולמם, מתהלכים ביננו, כשדמעות מציפות את פניהם יום אחר יום? האוכל להמשיך בדרכי כשאיברי גופי שלי כואבים?

"נר ה' – נשמת אדם", בדרך המסורה לנו, אקרא תהילים, אלמד משניות, " עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה".