אאא

גם הוא, כמו כל האחרים, חצה מדבריות נטולי ירוקת, ישן בלילות כפור, תחת שמים שלא סיפרו דבר. שמש הצהרים לא חייכה, רק שרפה בעוצמה, משילה מהאדם טיפות אנושיות, שאולי עוד נשארו בו.

והדרך לא עוצרת, הדרך!

הוא זכר את אותו זקן הדור זקן, מתחילת הדרך, סביב מדורה קטנה ומפצפצת, זכר את שצף המילים שנורו מפיו, כמו להבה זועמת אל מול פחמן דו חמצני.

"החיים הם דרך שהאדם צריך ללכת בה, והאדם הוא דרך שהחיים צריכים לעבור בה", אמר הזקן. "הסתכל בי, הסתכל ילד! שנים ארוכות שהחיים עוברים בי - בכל כיוון אפשרי נתתי להם לעבור. הבט בשערי המלובן, כאילו הייתי זהורית אחרי יום כפרה נורא.

הבט בעיניי השקופות, משנים של בכי חסר מעצורים. הבט על רגלי הרועדות, מדרכים ארוכות כל כך, שהובילו שוב ושוב אל ההתחלה, אל הסיבוב שלא נגמר, ושוב. אל תפסיק להביט ילד, זוהי האפשרות היחידה להגיע אל השער הגדול, אל הנקודה היחידה, בהם צועדים יחדיו, האדם והחיים - נקודת הגאולה, השער הנצחי אל תוככי היקום".

"בתוך הצעידה מקשיחת הרגליים, מתוך העיניים שטופות הדמע, ובניצני התלבנות השיער, נפתחים להם שערי גאולה, אך מה אדם צעיר מבין בגאולה? כל גופו כאוב, ומחשבתו אחת היא - להמשיך לצעוד. וכך, הוא ממשיך וממשיך, בוכה ועוצר, נופל וקם, צועד וחושב שתפקידו - לנוע לנוע, בדד, כמו נזיר סגפן.

אך לא כך ילד! אותם שערים - שערי הגאולה, הם התכלית. לנוע יכולה כל חיה הולכת ארבע, אך לנוע עם החיים, כשהם בצד אחד של הדרך, ואתה בצידה השני, משולבי ידיים - את זה, רק שערי גאולה יכולים לפתוח. ויום אחד ילד, יום אחד תבין, שאת אותם שערים נשגבים, רק האדם יכול לפתוח, רק הוא יכול, ורק לעצמו, אל תשכח".

והוא זכר את השיחה, וזכר ששכח, ושכח שזכר, כי מהו אותו זקן, אל מול דרך ארוכת שנים, בה צעדו מליוני בני אדם. וכך, הוא צועד וצועד, ומידי פעם, באיזו קרחת מדבר מופיעה בזכרונו אותה שיחה, ומיד הוא מבטל אותה בתוך ליבו, וקם שוב לצעוד - יש לו דרך ארוכה.

והאדם לא עוצר, האדם!

והיום, אחרי סיבובים עולמיים, הוא מוצא את עצמו באותו המקום, בו ישב עם הזקן שנים ארוכות קודם. וזכרה של המדורה העתיקה צץ בזכרונו, והוא מחפש סביבו לראות, אם נשאר מעט אפר עייף, מאותה שיחה רבת שנים.

אי שם, אי פה, הוא מוצא זיכרון אפרפר, ומתיישב לצידו, אוסף זרדים וענפים שעבר זמנם, ומדליק אגבית מדורונת זיכרון, לזכרו של הזקן, לזכרו של הצעיר.

ומתוך הבעירה שלובת השנים, דמותו מתנוססת, והוא יכול לראות את פניו, שכבר שנים ארוכות לא ראה. הצועד - אין זמנו פנוי להביט בעצמו, הדרך מלאת מכשולים, ואם יביט בעצמו, לבטח יפול. ובתוך הלהבות, פניו נגלות, ודמות עצמו כדמות הזקן; עיניו נפוחות מדמעות, שערו לבן, ורגליו - שקשוק של שרירים כואבים.

הוא מתבונן מקרוב, נשרף ולא, וקולו של הזקן נשמע שוב, כאילו עכשיו דיבר, כאילו המילים נשארו כאן, מחכות לזוג אוזניים שרק יקשיב: "החיים הם דרך שהאדם צריך ללכת בה, והאדם הוא דרך שהחיים צריכים לעבור בה. שערי גאולה, שערי גאולה, אתה היחיד".

ובזכרונו, פורחים להם נקודות זמן, בהם ראה לנגד עיניו שערים, אך בחר להמשיך לצעוד - שלא יחסיר מילימטר מאותו קילומטרז'.

וברגע אחד של ריצוד אנושי הוא מבין את דבריו של אותו זקן, על האדם, על הדרך, על החיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 פסח שני בחצר קרעטשניף - לפני 3 שנים (ארכיון 'כיכר', יעקב לדרמן)

הוא קם, מנענע את רגליו, ומביט אל השמים, דורש, מתחנן ושוב דורש, "אני רוצה שוב גאולה, רוצה שוב בכל כוחי".

והזמן עובר, ולילה ויום, והוא - עיניו כלפי מעלה, לא שומע דבר ולא רואה. האש הקטנה אוחזת בבגדיו מחוררי הזמן, והוא שם, לא מרגיש דבר, רק כמיהה אינסופית לאותם שערים - שערי גאולה.

וככה, בתוך הסערה האדירה, משהו נפתח, הכל מתערבל סביב, עירבול בתוך עירבול, יום שאיננו יום, ולילה שאיננו לילה, אור וחושך, שמים וארץ, שומרים וגנבים, רם ושפל, ובתוך המדורה משהו קורה.

הוא פוקח את עיניו, ומתוך האש עולים להם עד למרומים שערים בוערים, באש שאיננה שורפת. ואותם שערים נשרפים שוב ושוב, אך אינם מתאכלים. הוא צועד פנימה בלי לחשוב, רגל ועוד אחת. ומתוך השערים יוצא קול אדירים: "האדם הוא הגאולה, והגאולה היא האדם. רק תבקש".

קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה.
נאיר כאור יום חשכת לילה.