אאא

בשבוע האחרון פורסמה ברשת התמונה המסקרנת בה נראה יהודי ירושלמי חייכן עם כובע וחליפה יושב על ג'יפ צבאי כשהוא אוחז בתותח. כעת מתברר גם סיפורה המסקרן של התמונה כפי שמספר אותה ד"ר יחיאל הררי מפי אהרוני בן שחר, מוותיקי גדוד 66 שלחם בגבעת התחמושת ושחרר את ירושלים מידי הירדנים.

"ביום השמיני למלחמת ששת הימים, זמן קצר לאחר שסיימנו, אנשי גדוד 66, את הלחימה בירושלים ועלינו לרמת הגולן, קיבלנו חצי יום במתנה.

החלטנו לנסוע לחברון. שמנו בג’יפים כמה מנות קרב ויצאנו מהעמק שלמרגלות הר הזיתים דרך הכפרים סילואן וצור באחר, בכבישים משובשים ובנסיעה איטית וזהירה. היינו שישה ג’יפי תול”ר עם צוותים מלאים (ואולי גם כמה נוספים שהצטרפו למחלקה). הכפרים שעברנו בהם היו דוממים ושוממים. הסתובבו בחוץ רק כמה רק חמורים, וכלבים נכנעים ומושפלי זנב.
עוד אנחנו עוקפים מדרום את רמת רחל, באוכף הנמוך שדרכו נכנסים היום דרומה לשכונת הר חומה החדשה, ולפני שהגענו לכביש גב ההר ההולך לחברון, אנחנו מבחינים בדמות שחורה מתקדמת בדילוגים ויורדת לקראתנו במדרון הגבוה שמימין לכביש, ממש בתוך שדות המוקשים של המוצב הירדני שהיה חפור ומבוצר סביב מנזר מר אליאס. כולנו עוד דרוכים מהקרבות ולא מחכים לפקודה – עוצרים וקופצים לתעלה למחסה ותצפית.

הדמות יורדת ומתקרבת, ולובשת צורה של יהודי חרדי לבוש שחורים, מקפץ בזריזות בין הסלעים, גדרות התיל והקוצים, ובעזרת אלוקים - גם בינות למוקשים. צועקים לו להתקרב והאיש מגיע אלינו, כולו שרוט ומרוט ושולי מכנסיו קרועים. בודקים אותו ושואלים לאן הולך יהודי והוא “קבר רוחל, קבר רוחל”, איך זה ולמה נכנס לשדה מוקשים מגודר? "קבר רוחל, קבר רוחל”. אחרי התייעצות קצרה מחליטים שאי אפשר להשאיר אותו כאן לבד, ומציעים לו לבוא אתנו. מכיוון שהג’יפים מלאים- הוא עולה איכשהו כחמישי על הג’יפ שלי מאחור, מחזיק בתותח- ונוסעים.

כידוע לכל היום, המרחק ממר אליאס לקבר רחל הוא לא יותר משלושה קילומטר. אך מי ידע את זה אז, ואין לנו בכלל מפה… נוסעים, עולים על הכביש ה”ראשי” לבית לחם וסביבנו אותו נוף הזוי ומוזר- תריסי הבתים מוגפים כולם, לא רואים נפש חיה מלבד כלבים וחמורים, עמודי עשן עולים פה ושם, והכביש עצמו ריק אפילו מכלי רכב צבאיים.

מימין לכביש קצת לפני בית לחם פתאום כיפה עגולה כשל קבר שייח’ ולידה עץ, והמראה מזכיר בדיוק את תמונת הבול של קבר רחל. זאת מסדרת בולי המנדט שמופיע בה גם מגדל דוד. הגענו לקבר רחל! דלת המבנה הקטן פתוחה לרווחה, אין איש ואין שילוט וזיהוי, אבל החרדי שלנו כבר קפץ למטה והוא רוכן ומתפלל בדבקות עצומה. מציעים לו להצטרף אלינו לחברון ולמערת המכפלה, אבל הוא כבר לא שומע דבר.

ממשיכים דרומה, עוברים ליד גוש עציון, חלחול, מגיעים לחברון – וישר אל תוך מערת המכפלה. המבנה פרוץ ופתוח, נכנסים פנימה לקברי האבות המכוסים בבדי קטיפה ולמערה האפלה. רק כשיוצאים משם מגיעים לרחבה כמה חיילים נרגשים. בדרך חזרה עוצרים שוב בקבר רחל. החרדי שהשארנו אולי עודו שם, אבל עכשיו כבר רבים שם התוקעים בשופרות ושאר מצטופפים, ואנחנו לא עוצרים וממשיכים לירושלים.

עברו שנים, ערפילי הזיכרון משטים לעתים, ואני כבר ממש לא הייתי בטוח שכל זה באמת קרה. המראות שזכרתי מהיום הזה היו כל כך סוריאליסטיים והרושם של מסע הזוי מחוץ לזמן גרמו לי לפקפק בכך שכל זה אכן היה. ואז, כעשר שנים אחרי “ששת” אני מקבל תמונה קטנה מגדי רוזנברג מטבעון, ושם מופיע היהודי החרדי שלנו – יושב איתן על אחורי הג’יפ שלי ומחזיק בתותח בדרך ל”קבר רוחל”. גדי סידר את התמונות הישנות שלו, ואני שמחתי מאד לקבל עדות לכך שהדברים אכן קרו.

לסיפור הזה יש גם אפילוג. בקיבוץ שלי יפעת יש בית כנסת קטן ששימש בזמנו הורי חברים שומרי מסורת. כיום יש בו מעט מתפללים, וכמה חרדים ממגדל העמק נוהגים לבוא בשבתות וחגים להשלים מניין. בשבת אחת לפני כמה שנים פגשתי אצלנו אחד מהם צועד עם כל המשפחה בשבילי הקיבוץ ושאלתי מה השמחה. הולכים לבית הכנסת לערוך בר מצווה לבן הצעיר! שאלתי למה דווקא אצלנו החילונים. הוא סיפר שיש לו דווקא חיבה מיוחדת אלינו. למה? שאלתי. והוא ענה: “אבי ז”ל חינך אותי שכולנו יהודים ושעלינו לאהוב ולחזק איש את רעהו, ואפילו כפה עלי בזמנו לשרת בצה”ל. הוא סיפר לי שלפני שנים רבות, לפני שנולדתי, הוא התפלל הרבה לבן זכר, ולא נענה. ואז הייתה בירושלים מלחמה ותשועה, והוא יצא בדחיפות להתפלל בקבר רחל. שוטרים לא נתנו לו לעבור בדרך המלך והוא סיפר שעבר גדרות ותעה בדרך חתחתים, עד שאלוקים שלח לו חיילים ישראלים שהביאו אותו עד לקבר רחל. הוא האמין תמיד שבזכות התפילה שהתפלל שם נולדתי אני".