השנה האחרונה עמדה בסימן של "שנאת חרדים", זה התחיל בעיקר בתחילת מערכת הבחירות השניה כאשר ההסתה חצתה כל גבול (וכידוע שזה ענינה של מפלגה מלשון פילוג) בחסות הפוליטיקאים א.ל. י.ל. ובחסות רוב גופי התקשורת המלוכלכים, והמשיך במערכת בחירות שלישית ולאחריה בתקופת הקורונה.
ביטויי הסתה גרועים כאלה לא שמענו מאז היטלר ימ"ש. החרדים יותר מסוכנים מהאיראנים. החרדים הם סרטן. החרדים רוצים את כל הכסף של המדינה. החרדים הם פצצה מתקתקת. החרדים מפיצים מגיפות. ועוד כהנה וכהנה.
פירות ההסתה לא פסחו על המשטרה הטעונה שיפור גם היא, מחזות כמו שוטרים המכים חרדים על לא עול בכפם, קנסות על ימין ועל שמאל באופן לא פרופורציונלי, ועוד כהנה וכהנה. כל אלה נהיו מחזות שבשגרה.
כמובן (כמה טוב) שיש את מי להאשים, את הפוליטיקאים האומללים ואת התקשורת העוינת שטורחת להנדס את תודעת הציבור התמים.
אמת ויציב. אמנם יכולנו להאשים את המנוולים האמיתיים (הפוליטיקאים המופקרים וחסרי האחריות וגופי התקשורת העוינים) בהסתה ופילוג, ובכך לחתום את הענין.
אך בכל זאת עלינו לשאול כמה שאלות:
מה יהיה הלאה?
האם נוכל לשפר את תדמית הציבור החרדי?
או שמא חלילה וחס נמשיך לחטוף אלות משוטרים וקיתונות לעג ובוז מאנשי תקשורת?
כמובן שיש "חרדים לדבר ה'" שיטענו ויאמרו, מה משנה מה יאמרו בטלוויזיה, אנו עושים רצון ה' מבלי להתחשב מ"מה יאמרו".
זה אמנם נשמע התנהגות חרדית למופת, אך אני חרד מחרדיות שכזו.
לא זו הדרך הנכונה בעבודת ה', שהרי אמרו חז"ל "ואהבת את ה' אלקיך" "שיהיה שם שמים מתאהב על ידך". הוי אומר שחובתינו וזכותינו לדאוג לכך שידברו טוב על הציבור שומרי התורה והמסורת. (רבי שמעון בן שטח החזיר יהלום שנאבד לגוי, למרות שלא היה מחויב כלל לא בדיני תורה ולא בדיני מדינה, ובלבד שיתקדש שם שמים...)
מה עוד שרוב מוחץ של תושבי ארץ הקודש, יהודים הם. ובכך שיש את גופי התקשורת שטורחים ללכלך ולטנף על הציבור החרדי, הנה מלבד החילול ה' שנוצר, הרי זה גם גורם ליהודים להתרחק ממסורת ישראל סבא.
ובכן, האם יש משהו שאנו, החרדים לדבר ה', יכולים לעשות כדי לשפר את המצב?
כדי לענות על שאלה זו קודם עלינו לדעת את שורש הבעיה, וכמאמר: "ידיעת המחלה חצי תרופה".
גופי התקשורת מלוכלכים ומטונפים, זה שהם מלכלכים ומטנפים על הציבור החרדי, זה לא שורש הבעיה. שהרי כל לבלר חסר אינטלגנציה ואמונה, החושב את עצמו לחכם ונאור, יכול למשוך בקולמוסו ולהטיף בפיו נגד הציבור החרדי. זה עובדה שאין מה לעשות עמה. תמיד היו ה"מהרסייך ומחריבייך" שלקו בשנאת ישראל תהומית (אוטו-אנטישמיות). הם צמחו מתוככי עם ישראל, והרבה פעמים מתוככי הציבור החרדי. כך היה וכך הוה.
שורש הבעיה היא שהציבור הרחב (בדגש על "הרחב") לא זוכה להכיר את הציבור החרדי פנים אל פנים, אלא הוא מכיר אותו בעיקר דרך מסכי הטלויזיה. וזה שורש הבעיה. כאשר רוב המידע שזורם ליהודי העממי (וברוב הפעמים מדובר ביהודים תמימים וטובים) זה המידע שגופי התקשורת מציגים לו מעל מסכי הטלויזיה. וכמובן שלטלויזיה יש אינטרס לענין את קהל הצופים ולכן מחפשים אירועי קצה שלא בהכרח (או ליתר דיוק: בכרח שלא) מאפיינים את הציבור החרדי בכללותו.
ומה נשאר לצופה התמים והפשוט, אם לא לקבל את הרעל והארס שנכנס לתודעתו באין מפריע, ובאין שום מקור לתודעה אחרת.
מה היה קורה אילו כל או רוב מוחץ של תושבי ארץ הקודש היו נחשפים באופן ישיר לציבור החרדי והיו רואים שמדובר בבני אדם שלא צומח להם קרניים? הרי ברור שאז התודעה הייתה מתחלפת...
כמובן שיש בתוככי הציבור הרחב הרבה "עמך בית ישראל" שכן מגיעים במגע ישיר עם חרדים, (אם זה עסקים או שאר ארגוני החסד הנהדרים) אך א. הם עדיין מיעוט ביחס לרוב הציבור היהודי בארץ ישראל. ב. גם אלו נחלקים לשני קבוצות: יש את הפיקחים שמבינים שהתקשורת עושה עליהם סיבוב ומנסה להנדס להם את התודעה שהציבור החרדי הוא "חשוך"... ויש את התמימים שחושבים ואומרים אמנם אתה דווקא חרדי "בסדר" אך רוב החרדים הם כך וכך...
לבוא להמוני בית ישראל בדרישה שיפסיקו לצרוך טלוויזיה ותקשורת (תשקורת), זה לא שייך. זה בהחלט היה רצוי שיפסיקו לראות טלוויזיה, אך אין כח לא ביד הרבנים לגזור גזירה זו, ולא ביד רוב הציבור לעמוד בגזירה כזו.
אז מה כן?
מהי הדרך הנכונה והיעילה להשפיע על תודעת המוני בית ישראל?
ובכן, אם הבעיה העיקרית היא שרוב הציבור מכיר את הציבור החרדי דרך מסכים, עלינו לצאת מן המסכים ולהגיע אל רוב הציבור במגע ישיר.
בשנת תשל"ז (1977 למנין העכו"ם), לפני 43 שנים, היה האדמו"ר מגור דהיום אצל הרבי מליובאוויטש, אז אביו האדמו"ר ה"לב שמחה" היה בחיים חיותו בעלמא דין. הייתה שיחה ארוכה ומרתקת ביניהם, הלא היא נמצאת בספר "שיח שרפי קודש".
בתוך שלל הדברים הנפלאים, אמר הרבי לאדמו"ר מגור, שצריך להכשיר אברכים שילמדו הלכות ויצאו לגור בישובים. כאשר אברך חרדי צעיר יגור בישוב לא דתי הרי מטבע הדברים יהיו מי שיבואו לשאול איך לומר קדיש לעילוי נשמת יקיריהם וישאלו שאלות בענייני החגים ובענייני ברית מילה וכיוצא באלו.
האדמו"ר מגור טען שיכול להיות בעיות בחינוך, כאשר הילדים של האברך יגדלו במושב לא דתי. הרבי ענה: א. אפשר שהאברך יגור במושב רק לכמה שנים עד שייוולדו ילדים ויגדלו במקצת. ב. אם המצב בישוב יאפשר הוא יוכל להקים גן ילדים על טהרת הקודש ולאחרי זה אפילו כיתה א' וכו' וכך כל שנה יתקדם לפי המצב בשטח.
האדמו"ר מגור אמר שעשו מעין זה והקימו ישוב בחצור הגלילית.
הרבי ענה: הישוב בחצור זה אמנם דבר גדול וזה נכלל במצות ישוב ארץ ישראל. אך שם עשו קיבוץ קהילתי חרדי ולא יצאו אל ה"עמך בית ישראל".
הרבי הוסיף ואמר נקודה חשובה:
יש טענות על כך שחרדים לא מתגייסים לצבא... אבל אם הציבור יידע שמכשירים אברכים לגור בישובים כמפורט לעיל, זה ישמוט את הקרקע מתחת הטענה הפופוליסטית "שוויון בנטל" כי הציבור יידע להעריך את התרומה של לומדי התורה לחברה הישראלית.
כשראיתי את השיחה המרתקת הזו לפני כמה שנים, די הצטמררתי לראות ולגלות שכבר בתשל"ז היו טענות אלו. כאילו הזמן קפא ועצר מלכת... שנים על גבי שנים מצליחים הפוליטיקאים הציניים והפופוליסטים לטעון טענות נבובות של שוויון בנטל ועוד ידם נטויה. וזה ככל הנראה קצת אשמתנו, אשמת ציבור לומדי התורה, כדלהלן.
ראוי לציין:
ככל שעוברים השנים הציבור החרדי יותר ויותר מתערה בחברה הישראלית. קמו הרבה ארגוני חסד "מתנת חיים" "ידידים" "הצלה" ועוד כהנה וכהנה. זה בהחלט עוזר לשנות את תדמית הציבור החרדי, זה נותן לציבור הכללי להבין שהתרבות החרדית המושרשת ומיוסדת על התורה הקדושה היא תרבות של חסד ונתינה כי התורה שלנו היא "תורת חסד" ו"דרכיה דרכי נעם". זה עוזר להוריד את גודל הלהבות, ולקרב הלבבות של אחינו בני ישראל למורשת ישראל.
אך "אין הקומץ משביע את הארי".
אירגוני החסד והסיוע החרדים (כמו "ידידים" "הצלה" "מתנת חיים" וכיו"ב), תורמים אמנם תרומה עצומה לקירוב הלבבות בעם.
אך עדיין זה עוזר רק במישור החומרי והטכני וזה אמור להיות רק המבוא והסיפתח למישור הרוחני.
כאשר מגיעים למישור הרוחני של העם, ניכר שחסר עדיין את ההבנה על מעלת חיי הרוח של עמנו. חסרה ההכרה ש"תורה מגנא ומצלא". היהודי הפשוט עדיין לא תופס את חשיבות ה"קדיש" ולימוד המשניות וההלכות, קריאת התורה וקידוש בשבת וכו' כי לא נתנו לו לטעום מזה.
ומי אמור לתת ליהודי הפשוט לטעום ולחוש את נועם ועריבות ומתיקות התורה והשבת? מי אם לא אנחנו שומרי התורה והמצווה.
רוב הציבור החרדי מתגורר בשכונות וקהילות מבודדות כפי שהורגלנו עוד מימי הגלות. בהתחלה זה היה גטו כפוי ומאולץ שהגויים כפו עלינו, אך עם השנים התרגל הציבור היהודי-חרדי לחיות חיי גטו, ולראות גם את המעלות שישנן בחיי הקהילתיות המבודדת. ובפרט בדור שלאחר השואה ובשנים הראשונות לקום המדינה שרמת החילון הגיעה לשיאים מטורפים עד כדי "כפיה חילונית" פשוטו כמשמעו כפי שהיה בעליות יהודי מרוקו ותימן בימי שלטון מפא"י, וכפי שזה נמשך עד עצם היום הזה באופנים שונים, כמו לדוגמא: מצעדי תועבה ברחובה של עיר כדי לעורר את היצרים של המוני בית ישראל הטהורים, ולהעביר אותם על דעתם ועל דעת קונם.
וכתוצאה מכל זה הבינו גדולי הציבור החרדי שהדרך היחידה להגן על החינוך של הדור הצעיר היא בכך שיסתגרו בתוך קהילות מבודדות.
אך "אליה וקוץ בה".
הרבי הריי"ץ מליובאוויטש (שאתמול - יג' תמוז - היה חג גאולתו בו הוא שוחרר מידי הקומוניסטים מבקשי נפשו ורעתו. ובשבת - יב' תמוז - היה יום הולדתו) הקשה:
מובא שרבי עקיבא היה עם הארץ עד גיל 40 והוא אמר "מי יתן תלמיד חכם ואשכנו כחמור", ומכאן עולה התמיהה, היהפוך החמור עורו? כיצד הפך רבי עקיבא את עצמו משנאה עזה שכזו לאהבת תורה שכזו?
ביאר הרבי הריי"ץ:
רבי עקיבא בהיותו עם הארץ הוא קינא בתלמידי חכמים ורצה גם הוא ללמוד.
אלא שתלמידי החכמים מתבודדים לעצמם חבורות חבורות ולא טורחים להפיץ את התורה אצל עמי הארץ שכמוהו לכן הוא שנא אותם. ועל תלמידי חכמים אלו אמר רבי יוסי ברבי חנינא (ברכות סג: ועוד) "חרב אל הבדים ונואלו" חרב אל אותם תלמידי חכמים הלומדים תורה בד בבד (לעצמם) ולא מפיצים הלאה. ולא עוד אלא "ונואלו" ככל שהם לומדים עוד תורה לעצמם הם מוסיפים טיפשות.
לבסוף שפר עליו מזלו של רבי עקיבא ורחל ביתו של כלבא שבוע זיהתה את ה"ברען" (הלהט) הפנימי שבקרבו, התחתנה איתו ושלחה אותו ללמוד תורה, השאר היסטוריה.
ואף בנדון דידן:
סוף כל סוף לב ישראל ער הוא.
רוב המוני בית ישראל רוצים לשמור על יהדותם אלא שלא לימדו אותם כראוי, וכאשר הם רואים את החרדים מתבודדים לעצמם ומצליחים לשמר את החינוך הטהור לעצמם, הם מתמלאים קנאה, וקנאה זו מולידה שנאה אצל חלק מהוגי הדעות של הציבור החילוני ומזה באים הם לטענה שהחרדים מתנשאים על הציבור החילוני וכך מצליחים לעורר מדנים ושנאת חינם בין המוני בית ישראל לחרדים שומרי התורה והמסורה.
עד עדי כך מצליח מעשה שטן להפריד בין המוני בית ישראל לתורה הקדושה, שהוא מצליח לשמר את הטענה הפופוליסטית "שוויון בנטל" מעל 40 שנים... כי כאשר הציבור לא רואה את תרומת האברכים בני התורה "לכלל הציבור", כמובן שיתקשה להעריך את ערך תרומת לימוד התורה "בינם לבין עצמם".
וכפי שהרבי תמה בפני האדמו"ר מגור: אברכים נכנסים לכולל, לומדים הוראה, ונשארים ללמוד בכולל עד 120... מה עשינו בזה?
מצב זה דופק הן את האברכים שמגיעים לידי תסכול מכך שהם לא מממשים את הפוטנציאל שלהם להורות הלכה, והן את המוני בית ישראל שאין את האברך הצעיר והחייכן שיאיר להם פנים בתורה כהלכה.
כמובן שהאברך המתוסכל לא יצא נגד הנהגת גדולי הדור ואדמו"ריו. בדיוק בשל הסיבה הזו הרבי פנה לאדמו"ר מגור דאז ה"לב שמחה", באמצעות בנו האדמו"ר הנוכחי.
אילו אברך בודד יחליט על דעת עצמו, לצאת מאזור הקהילה החרדית ולרדת אל העם אל הישוב הפשוט. יש בזה כמה חסרונות: א. הוא ירגיש מבודד בהחלט משאר חבריו בני גילו שיישארו בתוך הקהילה הסגורה. ב. השפעתו על תודעת ההמון תהיה מינורית.
אשר על כן צריכים בני התורה לבוא אל רבותיהם ולהראות להם את המצב בשטח לאשורו. ולבקש את ברכתם לדרך, להפיל את חומות הגטו החרדי, ולהתחיל לממש את חזון אחרית הימים "פרזות תשב ירושלים", כמבואר בספרי חסידות ש"ירושלים" מסמל את היראה השלימה (ע"פ המדרש ב"ר נו,י. שירושלים מורכבת משני שמות "יראה" "שלם" ומובא בתוס' תענית טז.) ו"פרזות תשב ירושלים" היינו ללא חומה כי היראה השלימה תתפשט לכל ארץ ישראל ועד לכל העולם כולו.
ועוד מוסיף התוס' (שם) שהר המקדש נקרא "הר המוריה" "שממנו יוצאת הוראה". כי ההוראה צריכה לצאת החוצה ולא להישאר רק בד' אמות של אלו שזכו להיוולד ולגדול בבית תורני-חרדי-חסידי.
אם גדולי הדור יצאו בהכרזה להפיל את המחיצות בין בני ישראל אז האברך שיצא למושב לא ירגיש מבודד ביודעו שעוד אלפי אברכים נמצאים איתו בחזית, וביודעו שהוא נתמך ע"י גדולי הדור. וכך תהיה גם ההשפעה המרבית על תודעת המוני בית ישראל שבני התורה אינם מתנשאים חלילה על שאר ה"עמך בית ישראל".
כאשר הציבור יזכה לטעום ממתיקות התורה ויבינו את מעלת תרומתה (ותרומת האברכים ובני התורה) לעיצוב פני האומה, או אז, לא יעזו גופי התקשורת לטנף וללכלך על "בני התורה" החרדים לדבר ה'. וגם אם חלילה ינסו לטנף, ה"עם יצביע ברגליים", העם הטהור והמתוק שלנו יעשה חרם על התשקורת המלוכלכת וכך הם יבינו שלא שווה להם לטנף וללכלך.
שומה עלינו להפיל המחיצות, ולקרב הלבבות. (ולהאיר: שפעם מישהו סיפר לרבי מליובאוויטש שהוא מתעסק ב"קירוב רחוקים". הרבי הגיב מיניה וביה: נאמר "לבני ישראל עם קרובו הללוי-ה", כלל ישראל קרובים הם, ואנו עוסקים ב"קירוב קרובים")
עדי יקוים היעוד "פרזות תשב ירושלים", תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.