הגר"ד לייבל מסביר: כך בוחרים מנהיג בזמנים בעייתים

"וידבר משה אל ה' לאמור: יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה: אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה" (במדבר כז, טז), כאן מבקש משה מה' שימנה מנהיג תחתיו. ונתחיל כדרכנו בעיון בלשון התורה:

"וידבר משה אל ה' לאמר:

זוהי הפעם היחידה במקרא כולו שנאמר נוסח זה: 'וידבר משה אל ה' לאמור'. אין ספק שהניגוד לפסוק המצוי 'וידבר ה' אל משה לאמור' בא לטעת תחושה מסוימת מאד אצל לומד התורה. כביכול, תמיד ה' אומר למשה מה לומר ומה לעשות, ואילו כעת משה הוא זה שאומר לה'. כך גם יש לדייק מהלשון 'וידבר', ולא אמר 'ויבקש' או 'ויתפלל'.

"יפקוד ה'"

גם הלשון 'יפקוד ה'' באה בניסוח הנראה כציווי ולא כבקשה. וצריך להבין מדוע הבקשה למינוי מנהיג תחת משה באה בצורה זו דווקא.

אלוקי הרוחות לכל בשר - יש להבין מדוע נקט כאן משה בתואר ייחודי וחריג זה בבקשתו. מדוע שם זה הוא המכוון לעניין מינוי המנהיג תחת משה.

...איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם

שני דברים שהם ארבע מבקש משה ויש להבין את החילוק ביניהם: (א1) אשר יצא לפניהם (א2) ואשר יבא לפניהם (ב1) ואשר יוציאם (ב2) ואשר יביאם. יציאה וביאה לפני העם, והוצאת העם והבאתו. יהיה עלינו לבאר מה ההפרש הבין הבקשות, ומה החילוק בין ההוצאה להבאה.

"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

הדימוי לרועה מעניין במיוחד. משום שתפקיד הרועה המקובל הוא כפול, לשמור על הצאן ולהוציאם אל המרעה. כאן משה מתמקד בבקשת מנהיג שיוציאם ויביאם, וכלל לא מזכיר את עניין השמירה עליהם.

ויש להבין מדוע את כל כובד המשקל של המנהיגות הוא מטיל על עניין זה מתוך כל ענייני ההנהגה המרובים המונחים על כתפי המנהיג. ומדוע אם יחסר דבר זה לבדו, מיד חשובים הם 'כצאן אשר אין להם רועה' כלל וכלל.

בנוסף צריך להבין מדוע על משה לדאוג שיבוא מישהו אחר תחתיו. וכי כל נביא או שופט צריך למנות את מחליפו.

אלוקי הרוחות לכל בשר

נתחיל בהבנת התואר המיוחד 'אלוקי הרוחות לכל בשר'. הנה הרוח היא המניעה את הבשר. כך מבואר בפסוקים רבים:

כל בשר אשר בו רוח חיים (בראשית ו, יז)

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (שם ז, כב)

אצל האדם נעשית נשמת החיים שה' נפח באפיו לרוח ממללא, כדברי האונקלוס בבראשית:

ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה – ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא (שם ב, ז)

הרוח המדוברת היא כח החיים שמניע את הגוף. המילה רוח מכילה את הדימוי לכוח חזק מחד ורוחני מאידך.

וככל שהאדם יותר "חי" כך רוחו גוברת. כמו שנאמר 'ותחי רוח יעקב אביהם'. חזרתו לעצמו ולכוחותיו היא תיאור של חזרת הרוח לתחייה.

ומי שיש לו את הרוח הגדולה ביותר הוא זה שמנהיג את שאר האנשים. כמו שפרעה אומר על יוסף: הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו. (שם מא, לח)

האנשים שהם בעלי רוח חזקה וחיה, הם תמיד בעלי יוזמה ושכנוע עצמי, יש להם חזון עשיר, והם מלאים בהשראה ובמנהיגות.

והנה מצינו למשה אהרון מזכירים את התואר 'אלוקי הרוחות לכל בשר' בהיקהל עדת קורח עליהם, וכך נאמר שם:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע: ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלוהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. (במדבר טז, כ)

הטענה של משה ואהרון היא שאין לגבות מחיר מכל העדה, לפי שקורח הוא שהסיתם לכך. "האיש אחד" – מזכיר מאד את "איש על העדה". יש מישהו אחד שמוביל אחריו את כל העם, ולכן אין לכלות אותם.

התואר 'אלוקי הרוחות לכל בשר' מכוון לכך שה', כמי שנפח את הרוח בבשר, יודע את הלך הרוח של האנשים ואיך הם נמשכים ללכת אחרי רוחו הגדולה של המנהיג שבמקרה הזה הנהיגם למעשה רע ולכן הוא לבדו צריך להיענש.

ממילא יובן גם השימוש בתואר ייחודי זה בפרשתנו במינוי יהושע.

וכך אומר משה: 'יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה' - הנותן רוח בכל הבשרים ונופח נשמה בכל הגופים ויודע את רוח יצוריו, יבחר מישהו שיוכל להנהיג את כל הרוחות האלו שילכו בעקבות רוחו הגדולה שתפעם בו.

ואכן מצינו במינוי שבעים הזקנים, שכשרצה ה' להסיר חלק מהנהגת מעל כתפי משה ולתת אותה על שבעים הזקנים, נתן ה' מן הרוח שעל משה והאצילה לזקנים. כך היה גם במינוי אלישע על ידי אליהו

כשהוא נתן לו פי שניים ברוחו.

אולם כאן אין תשובת ה' למשה שיתן מרוחו על יהושע. אלא משהו אחר:

ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו: והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם: ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. (במדבר כז, יח)

'איש אשר רוח בו' – כלומר יש ביהושע את הרוח הנצרכת להנהגת עם ישראל. (משה רק נותן מהודו עליו).

לצאת ולבוא לפני העם

ועתה נפנה להסביר מהו 'אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם'.

הניתוח הראשוני מורה שיש כאן התייחסות לפעולת המנהיג בעצמו שהוא בעצמו יוצא ובא לפניהם, ויש את מה שהמנהיג פועל בעם שהוא מוציא אותם ומביא אותם.

ובוודאי שאי אפשר לפרש ש'אשר יצא לפניהם' הוא מה שהמפקד במלחמה מוביל את חייליו שילכו אחריו שכן זה היינו הך כמו 'אשר יוציאם' ואין צריך לכפילות.

אגב, מצאנו שמשה עצמו מונה זאת כאחד מתפקידיו:

ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. (דברים לא, ב)

מכאן שתפקידו של המנהיג הוא לצאת ולבוא. השאלה היא מה בדיוק מונח ביציאה וביאה זו שנפרדים הם, כמו שהוכחנו, מהוצאת העם אל המלחמה כשהוא עומד בראשם.

ונראה לפרש שהמכוון כאן הוא לתפקיד הכי חשוב של מנהיג: להביט קדימה. לחזות את העתיד המשתנה, ולתכנן כיצד מכלכלים את צרכי העם בהתאם למציאות החדשה שתבוא מחר. במובן זה דומה המנהיג, להבדיל, לארון ברית ה' ההולך לפניהם דרך שלושת ימים למצוא להם מקום חנייה במדבר. המנהיג הוא כמו סייר שמנסה להקדים ולזהות את פני הבאות כהכנה להליכת הצבא.

כשהמנהיג פועל כך, הוא יודע לנווט את הספינה ולעיתים למשוך משיכה חזקה בהגאים לימין או לשמאל, כלומר להוביל את העם למקום חדש לגמרי, למרות שהם עדיין לא רואים את הצורך לכך.

זה המובן של 'אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם'. לצאת ולבוא לפני העם במובן המטפורי זוהי ההליכה קדימה והובלת העם בהתאם לצפיית פני העתיד. הוצאת העם ממקומו העכשווי והבאתו למקום בו הוא צריך להיות בעתיד.

זו תכונת מנהיגות שחשובה אפילו יותר מהתכונה השנייה הנזכרת בדברי משה: 'ואשר יוציאם ואשר יביאם'.

מנדודים לכיבוש

הקשינו מדוע משה מציין דווקא את תפקידי ההנהגה הללו ואף רואה בהם צורך קריטי עד שבלעדיהם תהא עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה.

התשובה לכך היא שבני ישראל נמצאים כעת בנקודה קריטית. הם חונים כעת בערבות מואב. זה עתה סיימו הם את הליכת במדבר, וכעת הם בחנייה האחרונה לפני כניסתם לארץ.

זוהי נקודת זמן רגישה מאד. כל ימי שהותם במדבר הם חסו תחת ענני הכבוד. ניזונים מלחם ה' וממי הבאר. שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה. כל ההנהגה הייתה באופן שה' מצוי להם לכל שאלה ותלונה.

אולם עתה בכניסתם לארץ עתיד כל זה להשתנות. מכניסתם לארץ והלאה הם צריכים להוציא לחם מן האדמה ועם זאת לזכור שלא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. קל לזכור זאת כשאתה אוכל לחם אבירים מן השמים, אך קשה הרבה יותר שלא לשכוח את ה' כשהאדם הוא זה שנוטע כרמים וקוצר את השדות.

התקופה הראשונה בארץ היא הגורלית ביותר. משום שהיא תקופה של חוסר יציבות. מנדודים הם עוברים לכיבוש ואחר כך להתנחלות. מן המדבר הם עוברים לעבודת האדמה. מהליכה מבודדת סביב המשכן הם הולכים לחיות בין עמים זרים.

בשעה מכריעה זו דרוש להם לישראל מנהיג שידע לכוון אותם לא בהתאם לישן אלא בהתאם לתמורות העתידות להתחולל מדי יום ביומו בתקופת הכיבוש והנחלה. אין מקום בזמן זה להנהגה סטטית המשמרת את הישן. להיפך, נדרשת כאן יכולת תנועה דינאמית ושינוי מהיר המסתגל לצרכים.

לכן משה מדגיש את תכונת המנהיגות הזו של היציאה לפני העם כתכונת המנהיגות העיקרית הנדרשת בעת הזו. לולי יפקוד ה' על העדה איש שמסוגל לזה, תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. משה יודע שבתקופה זו לא מספיק תפקידו של הרועה לשמור את העם. כעת נדרשת בעיקר התכונה האמורה.

עלה אל הר העברים וראה את הארץ

בשביל להבין את הנוסח שמשה מדבר בו - 'יפקוד ה'' - וכדי לבאר את הסגנון יוצא הדופן של 'וידבר משה אל ה' לאמר, יש להרים את המבט אל הפרשה הקודמת לפרשה זו. וכך נאמר שלושה פסוקים קודם לכן:

ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל: וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך: כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צן: (במדבר כז, יב)

ולכאו' צריך להבין, לשם מה אומר לו ה' לעלות אל הר העברים. אם מדובר רק בפיצוי, אם אינו יכול להיכנס לפחות שיראה, ברור שלא היה צריך לכך את ציווי ה'. אין זו אלא עצה טובה בעלמא שמשה יכול היה לחשוב עליה בעצמו.

פשוט שיש כאן דרישה של ה' שמשה יעלה אל ההר ויראה את הארץ. רק אחרי ראיית הארץ ייאסף הוא אל עמיו.

וביאור הדברים: יכול היה משה לחשוב שכיון שנענש במי מריבת העדה שלא יבוא אל הארץ, אם כן תפקידו מסתיים בהובלת בני ישראל לקצה המדבר, לערבות מואב. מכאן ואילך ייקח אותם מישהו אחר. הוא כשלעצמו מילא בשלמות את משימתו.