אאא

יש בזה משהו פרדוקסלי;אתה  יושב וצופה, כועס, וממשיך לצפות, בעוד סרטון ובעוד אחד, והמרתון לא נגמר - בכל רגע עולה סרטון חדש, ושם, בתוך הלב, ישנה רתיחה מבעבעת, ועדיין, אתה לא יכול להפסיק להסתכל.

זה הזכיר לי את אותן נסיעות, בהן חזרתי באישון ליל מאי שם במדבר. כביש 90 כמעט ואיננו מואר, ואנשים נוהגים על אור גבוה.

כשאתה לבדך על הכביש זה בסדר ומועיל לנסיעה, אך במפגש עם רכב שבא ממולך - הכל יכול להשתבש. אם שניכם עוברים למצב תאורה רגיל, יהיו כמה שניות בהן לא תראו את האופק הקרוב, ורגע אחרי - אותן שניות חלפו.

אך אם אחד משאיר את אותו מצב של אור גבוה (או שניכם), ישנם רגעים, שאתה פשוט לא רואה כלום, ובאופן פרדוקסלי, במקום להביט אל השוליים, העיניים מתמקדות דווקא באור החזק שבא ממול. כמעט תאונה.

לכל סוף יש התחלה, ויום יז' בתמוז הוא תחילתו של החורבן הגדול - שלשה שבועות לאחר מכן. אין ספק, אנחנו במצב לא פשוט, אנשים חולים, אנשים מבודדים, אנשים לא יודעים לאן הדרך מוליכה, וחשבון הבנק מתנודד כמו שיכור - אל עבר הקרקע.

ועדיין, ישנה הנקודה האנושית. הנקודה הזאת בה, למרות כל מה שקורה, האדם עדיין מרגיש שרגליו איכשהו על הקרקע. ישנם חוקי יסוד (לא במובן המשפטי, אלא במובן האנושי) שאיתם האדם קם בבוקר ויוצא מהבית.

ישנם כללים בסיסיים שאיתם האדם חי את חייו, וליבו אומר לו שגם שכניו וכל הסובבים אותו - עובדים פחות או יותר לפי אותם כללים, אחרת, כל יציאה מהבית הייתה הופכת לסרט בלהות.

בפרשה השבוע, בנות צלפחד באות אל משה רבינו בטענת "למה יגרע". כשקראתי את הפסוקים ניסיתי שוב ושוב לחוות את העוצמה האדירה של אותה פעולה.

חמש נשים פונות אל הדבר הכי גבוה שקיים בעולמן - משה רבינו, האדם שמדבר עם אלוקים, ומבקשות-טוענות על משהו שלא היה לו תקדים.

אני הייתי יושב בשקט. אני לא חושב שהיה לי את האומץ האדיר הזה, לנסות לדבר, לנסות, לשנות. מי אני אל מול משה רבינו, גדול הנביאים.

בסופו של דבר, כשראיתי את סוף הסיפור הבנתי: כשהעם מאמין בהנהגה בלב שלם, כשגם קטן הקטנים שם את אמונו בגדול הגדולים - הוא הולך ומדבר, הוא מנסה, כי יש בו את הנקודה הפנימית הזאת שמבינה - 'ישמעו אותי, יראו אותי, ואם יוכלו לעשות משהו - יעשו' . רק כך אפשר להכנס אל ארץ ישראל.

משטרה היא הכרח קיומי - לא כולם פועלים לפי אותם כללים אנושיים, ובלעדיה, אחוז קטן מאוד של האוכלוסיה - יזיק את כל האוכלוסיה כולה (איך אבא שלי היה אומר לי: "ישנם אלף איש על חוף הים ששוחים בניחותא ונהנים, ברגע שיש ביניהם גנב אחד, כולם - כל האלף צריכים לשמור על התיקים שלהם במקום להנות").

אך בד בבד, המשטרה היא שליחה של העם, לקיום הסדר האנושי. כשהאדם הפשוט מרגיש כדג במים, ורשתות פרוסות עליו מכל צדדיו, הוא מתחיל לטבוע, לאט לאט, פעימה אחר פעימה.

עוד סרטון ועוד אחד, והלב מוצף לכל צדדיו כמו חלב רותח. כל אינטרקציה בין האיש הפשוט לבין אלו שאמונים על שמירתו - הופכת לסכר ענק שנסדק עוד ועוד. האדם כבר מיואש מלדבר, מיואש מלשנות, מיואש מכך שמישהו יקשיב לו.

כל סוף מתחיל בהתחלה מרעישה קלות, ולבסוף מסתיים שטף ענק. הגיע הזמן לדיבור מחדש, ליצירת שיח אמיתי בין הצדדים האנושיים; הנשמרים והשומרים, אחרת שוב, האדם מוצא את עצמו בבית, נחבא בין הארונות מפחד בימים. מפחד שכל יציאה החוצה אל העולם תוביל אותו בה הוא וודאי יפסיד.