המלחמה היום בין הלא-מאמינים למאמינים, זאת מלחמה בין ה'יודעים' ל'שאינם יודעים'.
אחד הכללים הבסיסיים של המדע המודרני הוא אמפיריציזם. על פי האמפיריציזם, המקורות היחידים של הידע האנושי הם הניסיון החושי והתצפית המדעית. דהיינו, מה שאני רואה קיים, מה שאני לא רואה לא קיים.
החילוניות הישראלית היא תרבות מבוססת מדע. שתי דוגמאות: דנה וייס בראיון עם ראש הממשלה אומרת: "בית המקדש המודרני של הציונות נמצא במכון ויצמן" ואביב גפן שאומר :"אני מאמין שא-לוהים זה גוגל, כל המידע נמצא שם".
בעולם המודרני, עומס המידע שיש לאדם גורם לו לחשוב שהוא יודע הכל, והסבילות לחוסר ודאות קטנה עד לא קיימת, אנשים לא מוכנים לקבל את זה שיש דברים שהם לא יודעים או לא מבינים.
מהצד השני, הדת דווקא מעודדת מאוד את חוסר הוודאות. אם אתה לא רואה או לא מבין משהו זה לא אומר שהוא לא קיים אלא שאתה צריך לעבוד עוד, ויתכן גם שלעולם לא תגיע לידיעה.
בליל הסדר אנחנו אומרים שאפילו אם כולנו חכמים, נבונים ויודעים את התורה צריך לספר ביציאת מצרים. אין מצב של "אני יודע", יש חקירה ולמידה תמידית וחוסר ידיעה מובנה, תכלית הידיעה היא אשר לא נדע.
• • •
הקורונה הבליטה את זה שהרבה דברים אנחנו לא יודעים. כמה שהיה נראה שכל המידע בעולם נמצא במרחק הקלדה בגוגל, מתברר שלא. יש תחומים ענקיים, שאף שלכאורה אפשר לדעת אותם בעזרת המדע, עדיין איננו יודעים עליהם כלום.
זה שיעור עוצמתי.
לכן קשה לי מאוד עם אנשים ששתי דקות אחרי שהתחילה הקורונה כבר ידעו מה זה בא ללמד אותנו (גם מהבחינה הדתית או החברתית) או אנשים שמיד ידעו מה צריך לעשות.
זו גם הסיבה שאהבתי ששאל אדם את הגרב"מ אזרחי "למה זה קרה לנו?", והוא ענה שזה "בשביל שנשאל את עצמינו 'למה זה קרה לנו'...".
שבח אי הידיעה!