אאא

במקום "נכה" יבוא "אדם עם מוגבלות". במקום "נכות" יבוא "מוגבלות".

הצעת החוק של חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב, שאושרה השבוע בקריאה טרומית בכנסת - היא מהחשובות שאני מכיר.

למה? כי היא מתקנת עוול. היא נלחמת באפלייה כלפי אנשים עם מוגבלות.

ואותי – כאבא לילדה עם צרכים מיוחדים - זה ממלא תקווה!

עכשיו תראו, השימוש במונח "נכה"  מפריע לי, כי זו לא סתם "טרמינולוגיה". זו מהות!

ישראל היא המדינה היחידה מבין המדינות המערביות הנאורות שמשתמשים בה עדיין במונח הסטיגמטי והמתייג הזה.

"נכה" מגדיר אדם על פי נכותו, בתיוג, בצורה שונה בצורה שלילית וסטיגמטית!

אני לא מכיר "נכים". אני מכיר אנשים עם מוגבלות, או אנשים עם צרכים מיוחדים. מעציב אותי שיש גורמים שממשיכים להנציח את הסטיגמות באמצעות שימוש במונח הזה.

אורן הלמן (צילום: יוסי וייס)
אורן הלמן (צילום: יוסי וייס)

יש בישראל יותר ממיליון (!) אנשים, ילדים ובני נוער עם מוגבלות שכלית ("מפגרים" בשפתכם); על הרצף האוטיסטי ("אוטיסטים"); עם מוגבלות נפשית ("חולי נפש"); עם קשיי דיבור ("מגמגמים"); נמוכי קומה ("גמדים") ועוד. הם שותקים כי קשה להם להילחם ולצעוק – אבל הם נפגעים. אוהו כמה שהם נפגעים. וזה פצע גדול בלב שלנו.

לא מזמן התפרסמו תוצאות מזעזעות של סקר שלפיו 90% מההורים בישראל היו מעדיפים שבחוגים של הילדים שלהם לא יהיו ילדים עם מוגבלות. לנו, ההורים המיוחדים, זה היה אגרוף לבטן.

וזו לא "סתם מילה שמשתמשים בה". למילים יש כח. הן משנות מציאות. הן קובעות תפיסת עולם. את היחס שלנו לאנשים עם מוגבלות. המילים והמונחים מקבעים סטיגמות ודעות קדומות. מנמיכות את הציבור החשוב והעוצמתי הזה. המונה נכה מציג אנשים כחלשים. והם לא!!!

כשאני רואה אדם שמשתמש בקביים, בכסא גלגלים אשה חירשת או עיוורת. כשאני פוגש מישהו עם מוגבלות נפשית או הנמכה קוגניטיבית, או מישהי על הרצף האוטיסטי - אני לא תופס אותם כנכים אלא כאנשים שיש להם מוגבלות או צרכים מיוחדים. קודם כל אנשים, ורק אחר כך הם עם מוגבלות או צרכים מיוחדים.

אנחנו ממילא צריכים להילחם במערכת בכל רגע מחיינו. אנחנו ממילא חיים בחרדה על מה שיהיה עם הבנות והבנים אחרי שכבר לא נהיה כאן. אנחנו ממילא צריכים להקדיש מחשבה בכל פעם לפני שיורדים עם הבן או הבת לגינת המשחקים. כל אקט הכי קטן של אלימות פיזית או מילולית של הבת או הבן משויך אוטומטית למוגבלות או לצרכים המיוחדים ולא להיותו ילד. אנחנו נאלצים להילחם בסטיגמות ובדעות הקדומות של החברה הישראלית. אנחנו אלה שיודעים שהבנים והבנות שלנו לא רצויים בצבא, ואולי גם בשוק העבודה. אנחנו האנשים שהמדינה לא סופרת אותם ממטר.

אז הנה, 3 חברי כנסת בוחרים להילחם בסטיגמות, בדעות הקדומות ובאפלייה ולמחוק מספר החוקים שלנו את המילה השלילית הזו, "נכה". ובעיני – הם עושים מעשה מנהיגותי, כי הרבה פעמים דווקא אלה שאמורים להיות המנהיגים שלנו, שאמורים להילחם יחד איתנו על שילוב, הכלה, שוויון, להיאבק בסטיגמות ובאפליה, דווקא הם, באימרותיהם, מנציחים אותן.

ואלו לא "סתם מילים שמשתמשים בהן". למילים יש כוח. הן משנות מציאות. הן קובעות תפיסת עולם ואת היחס שלנו לאנשים עם מוגבלות. המילים והמונחים מקבעים סטיגמות ודעות קדומות, מנמיכים את הציבור החשוב והעוצמתי הזה. המילים מציגות אנשים כחלשים. והם לא.

לפני כמה שנים הרציתי בוושינגטון, ארה"ב, על שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה. דיברתי עם מומחים בינלאומיים בתחום. מי שמעז להשתמש במונח Disabled או handicapped (נכה באנגלית) מקבל מבטים זועמים והערות. ובצדק!

אז די. נמאס השימוש הדוחה במוגבלויות ללעג ולהשמצה. מי שקורא לאנשים "מפגר", "אוטיסט", "גמד" וכדומה הוא גזען בדיוק כמו מי שקורא לאנשים "יהודון", "נקבה", "כושי" ו"ערבוש".

הילדים שלנו, אלה עם הצרכים המיוחדים, צריכים לקבל שוויון זכויות והזדמנויות גם במונחים שמשתמשים בהם. 

  • אורן הלמן הוא מייסד דף הפייסבוק "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה ואבא לילדה בחינוך המיוחד