אאא

ערב ט' באב, למעלה מאלפיים שנה יושבות המקוננות ובוכות על חורבן הבית. סיפורי האימה האישיים שזורים בסיפור הכללי במגילת איכה. וכולנו קוראים ובוכים.
אבל גם השנה, כמו בכל שנה, יש נערות ואמהות ,משפחות שלמות שיושבות ומקוננות על חורבן אישי משלהן. אי אפשר לזלזל בכאב, ואסור להתעלם מההשלכות.
מאות נערות חרדיות מקבלות תשובות שליליות מהסמינרים בימים אלו ממש. אמהות ואבות מייחלים ומתחננים לשיחה או פגישה. הם מבקשים שלא ישפטו את בנותיהן לפי גוון העור, נסח התפילה או הקהילה בה נולדה.
הם מבקשים שיסתכלו עליה כאל נערה יהודיה לא שונה ולא נופלת באיכותה מכל האחרות שמתקבלות בגלל שם משפחה "לבן" יותר.
זהו החורבן הפרטי של נערה בוגרת כתה ח' שנפרדת באי רצון מחברותיה בגלל שהיא כבר "מעבר למכסה" . של ילדה שקבלה סירוב בגלל "חוסר התאמה" למרות שעד היום היא התאימה מצוין.
צעקה זו צריכה להשמע בכל מסדרונות הסמינרים עד שנתחיל להתבייש.
חייבים להפסיק לקבל את העוול הזה כחלק אינטרגלי מכללי הקהילה החרדית הבלתי כתובים.
חייבים להסמיק מבושה ולהכות על חטא הפגיעה, ההדרה וצרות האופקים.
רק אחרי זה-נוכל להתחיל לתקן.
ככה מתחילה גאולה.