אאא

בכל שנה בערב ט' באב יש לי את הזכות לראות דוגמה ומופת לאמונה פשוטה ואמיתית והרבה יותר מכך זו הזדמנות מופלאה לראות מישהו שבאמת רוצה לראות את הגאולה השלימה.

בערב ט' באב כל שנה בלי לפספס מונח על שולחן הסלון בביתנו הספודיק של אבא שלי, לא בקופסה ולא בצד אלא ממש בראש השולחן, גם סט בגדי שבת עומדים מוכנים במקומם, זוג נעליים מצוחצחות מצורף גם הוא קבוע לסיפור.

אבא שלי כל שנה בטוח שהשנה לא נצום בט' באב, בטוח במאה אחוז כי הוא כל כך רוצה שזה כבר יקרה, ולכן הוא מכין את בגדי החג לעלות לירושלים הבנויה לומר שלום עליכם למלך המשיח, לשיר ולרקוד את המילים אותן הוא חי 'והראינו בבניינה ושמחנו בתיקונה'

אף פעם הוא לא הראה לנו את ההכנות הללו, אף פעם לא סיפר עליהן אבל חוש הבילוש הילדותי תמיד עובד שעות נוספות בתור ילדים ראינו את הספודיק ובגדי השבת מוכנים בטיימינג לא מובן בעליל וכששאלנו אותו על זה התשובה שקיבלנו הייתה שהמשיח לא יצטרך לחכות לי אפילו דקה מיותרת.

היום כמו בכל שנה פתאום שמתי לב לספודיק העומד ביום רביעי על השולחן בסלון ליד המקום שלו ופתאום נזכרתי בתופעה הקבועה של ערב תשעה באב בכל שנה.

הסתכלתי על הספודיק המונח שם לבד, והסתכלתי בעיניי רוחי על אבא עומד שם בירושלים, אני מכיר את אבא שלי היטב ואנחנו מאוד דומים, ובפעם הראשונה בחיי הצלחתי לשמוע אותו שר שם בירושלים מול הר הבית ובית המקדש 'והראינו בבניינה ושמחנו בתיקונה' וכשאבא שלי שר גם אני שר, שרתי איתו בדמיוני, מקווה שאשיר איתו גם במציאות עוד השנה!

במהרה יבנה המקדש!