אאא

1:

״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה״.

בפרשיות קודמות לימד משה רבנו את בני ישראל, שקבלת ארץ ישראל מותנית בשמירת המצוות ובאי עשיית עבירות.
בפרשה זו מצווה עליהם משה שמיד בהיכנסם לארץ, עליהם לעשות מעמד מיוחד של הכרזת ברכה וקללה, מעמד של ערבות הדדית מיוחדת בו יכריזו עם ישראל על שתי דרכים, דרך של ברכה ודרך של קללה.

דרכים אלו מלוות אותנו לא רק בשעת כניסתנו לארץ, אלא בכל יום ויום, בכל רגע ורגע.

ואם נטעה לחשוב שהבחירה היא עניין אישי של כל אחד ואחד לעצמו, באה הפרשה ומלמדת אותנו שלכל בחירה אישית יש השלכות לכל עם ישראל.

הפרשה מתחילה עם המילה ״ראה״ בלשון יחיד, וממשיכה במילה ״לפניכם״ בלשון רבים.

מזה אפשר ללמוד שלכל בחירה אישית שלנו יש השלכה על הרבים. כשנבחר בטוב, בדרך הברכה, נזכה לחזק את חוסנו של עם ישראל, ואם חלילה נבחר ברע, בדרך הקללה, חשוב שנדע שלא רק את עצמנו אנו מחלישים, אלא את כל עם ישראל.

וזאת בעצם המטרה של מעמד חשוב זה של ברכה וקללה, הר גריזים והר עיבל, עלינו לזכור כל יום ויום את המעמד החשוב הזה, כי הוא קורה אצלנו כל יום ויום.

2:

אם אמרנו ששתי הדרכים הן החלטה יומיומית, מדוע התורה אומרת ״ראה אנכי נתן לפניכם היום..״ מדוע דווקא היום? הרי הדבר הוא תמידי?

הכלי יקר מסביר ש״היום״ מדבר על הגלגל היומי של השמש, שמסמלת בחירה אישית.

הנה השמש יכולה להפוך דבר מוצק לנוזלי דוגמת שעווה, שאם נשים אותה בשמש היא תהפוך נוזלית.

ואותה השמש יכולה להפוך נוזלי למוצק, כגון ביצה שאם נשים עליה את קרני השמש, תהפוך לחביתה מוצקת.

הנה השמש שהיא מהבורא יתברך, ופעולתה הבסיסית לחמם ולהאיר, עדיין ההחלטה בידנו מה לעשות איתה.

כשנעמוד בשמש ונתלה כביסה, גופנו ישחיר אך הכביסה תלבין.

כך הן החלטותינו היומיומיות, בסיסם מהקב״ה אך עלינו לבחור כיצד להשתמש בהן, לטוב או לרע.

לכן בחרה התורה במילה ״היום״, כך על פי ה״כלי יקר״.

3:

בספר ״סוכת דוד״ מופיע עוד הסבר למילה ״היום״.

צריכים אנו להתייחס לכל יום כאילו הוא האחרון בחיינו ולנצלו כמיטב יכולתנו.

ומסתבר שגם בזה יש לנו בחירה, לטוב או לרע.

יש אחד שינצל את יומו האחרון במירוץ רוחני של תפילה, חזרה בתשובה, לימוד תורה ועשיית חסד.

אדם זה לא יעז לבזבז את יומו האחרון לדברים גשמיים, דברים שאין בהם ערך ממשי.

אחד כזה לקח את ה״היום״ שלו לברכה.

אך לעומתו יש את האחד שייקח את יומו האחרון בכיוון גשמי, סוג קל ״אכול ושתה כי מחר תמות״.

גם לפי הסבר זה, המילה ״היום״ הוא לב ליבה של הבחירה החופשית שלנו, בין טוב לרע, בין רוחני לגשמי.

חשבתי לעצמי שעניין זה אקטואלי במיוחד גם ״היום״ בתקופת הקורונה.

ישנם כאלה שלוקחים תקופה זאת כעונש גשמי.

תקופה קשה שאי אפשר לטוס לחו"ל. תקופה מצערת שאי אפשר לצאת לבילויים כרגיל, אי אפשר להיפגש עם חברים ללא הגבלה. תקופה בה החתונות שלנו פחות משמחות כביכול, תקופה בה הגשמיות קיבלה מכה חזקה.

אך אפשר גם לקחת תקופה זאת כמתנה רוחנית.

לקחת את ה״היום״ ולבחור בו כברכה ולא כקללה.

אם אין טיסות לחו״ל, זאת הזדמנות להעמיק את הכרותינו בעוד פינות חמדה יפות שיש לנו בארץ ישראל.

אין לנו את הבילויים הרגילים? זאת הזדמנות להיות יותר בבית, ליהנות עם המשפחה הגרעינית שלפעמים הזנחנו אותה בגלל ריבוי אפשרויות בילוי למיניהם.

אי אפשר להיפגש ללא הגבלה עם אין ספור חברים? זאת ההזדמנות לברור לנו את מעגל החברים הקרוב, החשוב באמת.

גם בנושא החתונות, מי שחושב שצריך מאות אנשים ועשרה כלי נגינה כדי לשמוח, הרי טעות היא בידיו.

כשמספר האורחים יורד ממאות לעשרות, כשמותרות מיותרות יורדות להן, השמחה האמיתית עולה אין ספור מונים.

ה״היום״ של פרשתנו, אקטואלי מכל כיוון גם בעת זו.

4:

בפרשתנו יש הזדמנות להוכיח למי שמפקפק בעובדה שמשה אמת ותורתו אמת וכל מה שכתוב בתורה, אמר בורא עולם בעצמו.

הפרשה מלמדת אותנו מה מותר לנו לאכול ומה אסור.

כמובן שלכל היתר או איסור יש סיבות מיוחדות שאת חלקן אנו יודעים ואת חלקן לא.

בורא עולם נתן לנו ספר הדרכה לחיים, מה טוב לנו ומה עלול להזיק לנו.

אבל כדאי לשים לב למשהו מעניין.

כתוב בפרשה שיש רק ארבעה בעלי חיים שיש להם סימן כשרות אחד מבין השניים.

לגמל, לארנבת ולשפן, יש סימן אחד של ״מעלי גרה״ אך אין להם את הסימן של ״מפריסי פרסה״ ולכן הם טמאים.

בעל החיים הרביעי הוא החזיר, שאמנם מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה ולכן הוא טמא.

ושואל אני אתכם, מי יכול להתחייב לנו, שבכל העולם כולו, בכל הג׳ונגלים למיניהם לא ימצא מתי שהוא עוד בעל חיים שיש לו רק סימן אחד?

רק זה שברא את העולם, זה שברא את כל בעלי החיים בכדור הארץ, רק הוא יכול להתחייב שיש רק ארבעה בעלי חיים עם קריטריון זה.

מיד בהמשך הפסוקים כתוב, שכשרות מני הדגים מותנית בסנפיר וקשקשת.

מסורת היא לנו שדגים שיש להם קשקשים, בטוח שיהיה להם גם סנפיר.

אך דג שיש לו סנפיר, אין מחויב שיהיה לו קשקשים ואין הוא כשר עד שימצאו לו גם קשקשים.

וגם פה יש הוכחה שהמסורת שלנו אמיתית.

עשרות שנים מדענים חיפשו וחיפשו, ולא מצאו אפילו דג אחד בכל היקום, שיש לו קשקשים אך אין לו סנפירים.

כי גם פה, רק מי שברא את העולם יכול להתחייב לדבר כזה, כי אכן משה אמת ותורתו אמת.

5:

שבוע שעבר ולכבוד עונת החתונות הוצאתי את השיר ״סול מי״.

חברי היקר נתנאל לייפר, שזכיתי שהוא גם העורך שלי בטור זה, כתב ביקורת יפה ועניינית.

ביקורת של שמאל דוחה בעוד הימין מקרבת.

חשבתי לעצמי, שביקורת זאת חשובה לא רק בפן האישי של שיר זה. כדאי לקרוא אותה כדי ללמוד איך ראוי לבקר, איך עושים זאת מבלי לפגוע בזה שאותו מבקרים.

תודה נתנאל על ביקורת חשובה.

וזאת ההזדמנות גם לנסות להשיב לה.

כדאי לדעת שדברים הרואים מפה, לא רואים משם, ואסביר.

 'סול מי'

עיסוקי העיקרי הוא לשמח בחתונות, לשמח חתנים וכלות שזהו יומם החשוב והמאושר ביותר בחייהם.

חלק מזוגות אלו דורשים אך ורק מוסיקה חסידית אותנטית ואכן כמובן שהם מקבלים את בקשתם זו.

אך חלק גדול וחשוב מזוגות אלו, לא מסתפק רק בשירים חסידיים אותנטיים, ודורש לקראת שעת חצות להוסיף ל״פלייליסט״ גם שירים שהם לא חסידיים.

מוצא אני את עצמי לא אחת בדילמות קשות של בקשות שירים, שלדעתי אינם מתאימים לחתונה חרדית.

מוצא אני את עצמי לפעמים בין הפטיש לסדן, בין רצונם של החתן והכלה לבין המצפון שלי שחושב ששירים אלו אינם מתאימים לחתונה זאת.

כבר לפני שנים עליתי על פתרון שימושי, פתרון לדילמה הקשה שבה אני נתקל לפעמים.

ביקשתם את ״דספסיטו״ הגוי??

קבלו את ״דספזלטוב״ שנשאר קצבי אך את המילים שיניתי למילים היוצאות מהלב, מילים שקשורות לחתונה, מילים חיוביות ולא שליליות.

הכרחתם אותי לשים את ״סולדי״ הגוי?

בבקשה קבלו את ״סול מי״ הקצבי עם מילים ראויות לחתונה חרדית (מודרנית).

נתנאל חברי היקר, חשוב שתדע, שכל הוספת ״סול מי״ מורידה מה״פלייליסט״ שיר אחר שאינו ראוי לחתונה חרדית.

סופ״ש מקסים לכולם
עמירן דביר (הלוי)

 

להורדת גרסה להדפסה של הטור