אאא

פתרון מחלוקת ראוי להיעשות בדין או בפשרה

א)    הגמרא במסכת סנהדרין דורשת את הפסוק "ולא תהיה כקורח וכעדתו" (במדבר יז ה) שכל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה[1]. נחלקו הראשונים האם איסור החזקת המחלוקת הוא דין דאורייתא או  שהפסוק הוא אסמכתא לדרשת  חכמים[2].

ב)     אין דבר טוב יוצא ממריבה[3] וידוע כי המחלוקת מגונה ומכלה את הגוף והנפש[4].

ג)     אמרו חז"ל ש"אין השלום יוצא מידי מריבה" וממילא ככל שהמריבה איננה באה לידי פתרון, ראוי שהצדדים יסתייעו במי שיכול להביא לפשרה או שיניחו את המחלוקת בפני הדיינים[5]

ד)     הגמרא בסנהדרין אומרת כי דרך הפשרה עדיפה על פתרון המחלוקת באמצעות הדין, שכן הפשרה היא בהסכמה הדדית שיכולה להביא להשכנת שלום[6].

ה)    גם סכסוך שהגיע אל הדיינים ולא נפתר בפשרה מוקדמת, מצווה על הדיינים לפתוח תחילה ולדבר על לב בעלי הדין כי נוח וראוי להם להגיע לפשרה[7]. נחלקו הפוסקים האם על הדיינים לדבר על לב בעלי הדין ולשכנעם להגיע לפשרה[8], או שדי להציע בפני בעלי הדין את עניין הפשרה, אך אין על הדיינים להשתדל במיוחד להביא את בעלי הדין להסכים לפשרה[9].  

ו)      גם לאחר שהדין כבר התחיל רשאי הדיין להציע לבעלי הדין לסיים את המחלוקת בדרך של פשרה והסכמה[10]. יש שפסקו כי ככל והדיין מדבר על לב בעלי הדין  שיאותו למחול האחד לרעהו ולהסכים לפשרה, הרי שיש בכך מצווה ורשאי הוא להציע לבעלי הדין להגיע לפשרה גם לאחר שהוא גמר את הדין ואמר  פלוני זכאי ופלוני חייב, ובלבד שהפשרה תוסכם על בעלי הדין מרצונם המלא[11].

ז)      כשם שאסור להטות את הדין כך אסור להטות את הפשרה  וממילא ככל שברור כי אחד מבעלי הדין חייב סכום מסוים או עניין מסוים, הרי שאין לפטור אותו במסגרת הפשרה, אך ניתן להורות על חלוקת החוב לתשלומים וכדו'[12].

ח)    מן הדברים עולה החשיבות הרבה שבהשכנת השלום ויישוב מחלוקות. כאמור לעיל ככל ומחלוקת איננה באה על פתרונה באמצעות הבנה משותפת, אזי אין להחזיק במחלוקת אלא יש לפתור את הסכסוך על ידי מי שיודע לעשות פשרה או על ידי הבאת המחלוקת אל הדיינים.

~~~~~~~~~~~~~~~

 

[1] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד א "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר: ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך."

[2] ספר המצוות לרמב"ם שורש ח "ואף על פי שמצאנו להם לשון אחר בגמר סנהדרין (קי א) והוא אמרם ז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, וזה על צד האסמכתא, לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת. ואולם האזהרה על זה הוא נכלל תחת לאו שני כמו שאבאר במקומו (ל"ת מה)."

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה מה  "כן אמרם (סנה' קי א) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר [קרח יז] ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא גם כן על צד הדרש. אמנם גופיה דקרא הוא בא להפחיד. ולפי מה שביארו החכמים (הוב' שרש ח עמ' קמד - ו) הנה הוא שלילה לא אזהרה"

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות נח "ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר יז, ה). אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קי א): כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו."

חפץ חיים פתיחה לאוין אות יב "ואם הוא מחזיק במחלוקת על ידי סיפורו עובר עוד על לאו דלא יהיה כקרח וכעדתו שהוא אזהרה שלא להחזיק במחלוקת כדאיתא בסנהדרין (ק"י ע"א)."

[3] שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה ל סימן יז "ר"ש אומר הרבה אזהרות כתובות כאן, שנאמר (שמות כא) כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, אין דבר טוב ואין שלום יוצא מתוך מריבה, קין לא נגע באחיו אלא מתוך מריבה"

[4] אגרת המוסר לרמב"ם "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה את הגוף הנפש והממון ראיתי בנים השחירו משפחות נספחו עיירות נתערערו קיבוצים נפרדו חסידים נפסדו אנשי אמנה אבדו ונכבדים נקלו ונתבזו בסבת המחלוקת. נביאים נבאו וחכמים חכמו ויוסיפו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שנאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה פן תספו בכל חטאתם"

[5] שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה ל סימן יז  "ר"ש אומר הרבה אזהרות כתובות כאן, שנאמר (שמות כא) כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, אין דבר טוב ואין שלום יוצא מתוך מריבה, קין לא נגע באחיו אלא מתוך מריבה."

[6] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב  "רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע."

מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב "אוהב שלום ורודף שלום וכו'. זכר ג' מיני שלום שהם לשמים,לעצמו ולבריות... וז"ש שע"י הפשרה אוהב שלום לאביו שבשמים, ואמר ורודף שלום כי ע"י הדין אפשר שבעל דין המתחייב בורח ממנו ויהיה שונא לדיין וע"י הפשרה הרי הוא רודף השלום שיהיה לו ממנו ולא יהיה אויבו, ואמר ומשים שלום בין אדם לחבירו הוא בין בעלי דינין לפי שהפשרה היא בהסכמת ורצון שניהם משא"כ הדין שלעולם לפי דעת המתחייב אין מוחל טענתו נגד בעל דין חבירו אף שיצא חבירו זכאי בב"ד נגדו"

[7] שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ב  "מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה, הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה"

[8] סמ"ע סימן יב ס"ק ו  "עיין דרישה [סעיף ב'] שהוכחתי לפי מאי דקי"ל [סנהדרין ו' ע"ב] דמצוה בפשרה, צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה, וכן היא ג"כ כונת המחבר במ"ש שאומר להם הדין אתם רוצים, ר"ל במה שבאתם לפנינו לדון, אם כונתכם דוקא אדין או הפשרה, כי כן הוא נכון לעשות פשרה, ע"ש:"

[9] ט"ז חושן משפט סימן יב  "כתב מהר"ל מפראג מדאמר רב הונא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו, נראה שאין לרדוף כל כך אחר הפשרה, רק דאמרי להו אי דינא בעיתו כו', עכ"ל"

[10] שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ב  "במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם. אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט."

[11] ש"ך חושן משפט סימן יב ס"ק ו  "כתב בשלטי גבורים פ"ק דסנהדרין סוף דף ע"ד [א' ע"ב מדפי הרי"ף אות א'] וז"ל, נראה בעיני שאין כל הדברים הללו אמורים אלא כשדיינים רוצים להטיל פשרה כפי הנראה בעיניהם שלא מדעת הבעלי דינים, אבל אם הם מודיעים להם טיב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול אחד לחבירו או לתת אחד לחבירו דבר ידוע, אפילו אחר גמר דין ראוי לעשות כן, ובלבד שלא יהא שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופיתויים, וזו היא מצוה גדולה והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ע"כ"

[12] שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ב  "וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו."