אאא

אני לא יודעת להגיד אם זה תוצאה של מגיפת הקורונה, אבל הבן שלי תמיד (אבל תמיד) רוצה אותי, אמא שלו, קודם. וכן, זה מקסים ומחמיא אבל זה גם לא הוגן. התוצאה היא שמחויבויות הוריות שכיחות (כמו קימות באמצע הלילה) ופעילויות יומיומיות (כמו סידורי ישיבה בארוחות) דורשים את נוכחותי. אני מותשת. 

מזדהה? פנינו לד"ר עליזה פרסמן שתתן לנו מענה לבעיה. אלו דבריה: "העדפת הורה אחד על פני האחר נפוצה מאד בקרב פעוטות. כאשר כל העול "נופל" על הורה אחד, זה יכול לגרום בקלות לכדור שלג מתגלגל ולהשאיר את אותו הורה עם תחושה שהוא מוצף רגשית ופיזית או שהוא תמיד צריך 'להציל את המצב'.

"ישנן שתי דרכים לטפל בשלב התפתחותי זה: ראשית, הקימו מסגרת שתאפשר לילדכם להרגיש בטוח יותר בטווח הרחוק. לדוגמה, אם הורה אחד (נניח, האבא), מבצע פעילות עם ילד שממשיך לבקש את אימו, האבא צריך להכיר בכך שהוא עלול להיות מוטרד ולהרגיע את בנו שבפעם הבאה אמא תוכל לעזור, אבל לעת עתה אבא כאן.

שיטה זו תבנה את הביטחון והסמכות שיש לכל הורה, בידיעה ששניהם אוהבים את הצאצא שלהם באותה מידה ומסוגלים לטפל בו - ובסופו של דבר, להשוות את אותם רגעי טיפול ועל ידי הזדהות עם האומללות הראשונית של ילדם, הדבר יאפשר לו לעבד את הרגשות השליליים הללו.

הדבר נכון גם לגבי ההתעוררות באמצע הלילה וארוחת הערב. על ידי מתן מבנה ואמירה, 'אבא עוזר עכשיו' או 'עכשיו אתה יושב עם אמא', זה יעזור לילדכם להפנים שההורים מקבלים את ההחלטות (ולא להפך.)

לגבי התקופה הנוכחית, אם הילד נמצא תחת השגחת הורה אחד, ההעדפה להורה האהוב יותר עלולה להחמיר. אז איך תוכלו לעזור לו להרגיש בנוח עם פרידה? משחקי "מחבואים" ו"קוקו" יכולים להיות דרכים נהדרות לעזור לתרגל הפרדה בטוחה בבית ומומלץ להורים לא להתגנב מהחדר, אלא לומר לילדם לאן הם הולכים (גם אם זה רק להתפנות) ולתת אחריות טיפולית להורה השני. בעתיד, זה יעזור לילד להתאמן על תחושת הביטחון כאשר ההורה המועדף אינו מצוי בקרבתו".