ימים ספורים אחרי חג הסוכות, כשהשולחנות כבר קופלו, הסוכות פורקו והריחות המתקתקים עדיין תלויים באוויר — עלו בי זיכרונות חזקים מהעבר ותובנות עמוקות על ההווה. לפעמים דווקא אחרי שהחג חולף, כשהלב נרגע מעט, אפשר לראות בבהירות מה התרחש בפנים… מה חוו הילדים… ומה אנחנו משחזרים בלי לשים לב.
יש ריחות שלא שוכחים. יש רגעים שמוטבעים בנפש כמו חותם. חג הסוכות שחלף לפני ימים אחדים החזיר אותי שוב לזיכרונות ילדות חזקים. בין רעש הפטישים לבניית הסוכה, בין הריח המתקתק של האתרוגים בדוכנים לבין הלב ההולם — מתערבבת אווירה של קדושה… ושל לחץ. לחץ סמוי וגלוי. לחץ שהילדים רואים, נושמים, קולטים — ושנים אחר כך… משחזרים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
פגשתי יהודי שסיפר לי על ילדותו. אצל אביו ערב סוכות היה מלא לחץ — אפילו יותר מפסח. זה היה חג של מרוץ בלתי פוסק: להספיק דברים לחג, לבנות סוכה, לקנות ארבעת מינים, לקנות קישוטים, לשים קישוטים, להכין אוכל, לקנות אוכל… אבל אצל הוריו זה היה לחץ מטורף. אביו היה מסתובב בעשרות מקומות ודוכנים כדי למצוא את האתרוג המהודר, הכשר, ללא שום פגם. הוא ואחיו היו צריכים לרוץ איתו יחד ברחובות כדי למצוא את המטמון הנבחר. גם אחרי שמצא את ארבעת המינים, אביו לא נרגע — היה הולך לרב לשאול שוב אם זה כשר, ולפעמים מתייעץ עם שניים או שלושה רבנים.
ומצד שני, אמו — היה לה לחץ מטורף שיהיה אוכל מכל הסוגים ומכל המינים. הרי האושפיזין מגיעים לסוכה וצריך שהכול יהיה הכי מושלם לכבודם, לכבוד ה' יתברך. בקיצור: לחץ מטורף. הילדים עמדו מן הצד, ראו וחוו את כל זה. כמו שאומרים: מה שאתה רואה כילד — אתה משחזר כמבוגר.
גם אצלי זה חזר. בכל פעם שיום כיפור הסתיים, מיד הייתי נכנס לאותו מרוץ מוכר: הסוכה, ארבעת המינים, ההכנות, הסלטים… אשתי שתחיה לא גדלה בבית כזה והיא הייתה רגועה, אבל אני הייתי זה שמלחיץ. עוד סלט, עוד מאכל, עוד קישוט. גם אני רצתי עם ילדיי לדוכנים, מבלי לשים לב שאני פשוט משחזר את התבנית שראיתי בבית הוריי — במקום לעשות את הדברים ברוגע ובשמחה, כמו שהשם באמת רוצה. השאר זה טפל. העיקר הוא להיות רגועים ושמחים — “ושמחת בחגך”, לא “ושיגעון בחגיך”.
אבל הבעיה האמיתית הייתה איך שהעברתי את כל זה הלאה. לחצתי מאוד את אשתי לפני סוכות. סיפרתי סיפורי צדיקים על ארבעת המינים, על האושפיזין, על ההכנות… שבתות שלמות לפני החג דיברתי על כמה צריך להשקיע, להכין, להדר — והכול מגובה בסיפורי צדיקים והוכחות חותכות. עד שברגע אחד, ממש סמוך לחג, אשתי כבר לא שתקה. “מצידי שלא יבואו אושפיזין,” אמרה בכעס, “תן לי חג רגוע.”
ופתאום, המריבה פרצה. היא העזה לגעת במשהו עמוק — במה שהושרש בי בילדות. ואני נזעקתי עליה: “איך את מדברת כך?! איך את מחללת את הקודש?!” והיא השיבה, וכך בערב חג סוכות פרצה מריבה קשה.
הוא עצר, נשם. “אתה מבין?” אמר לי. “כשהיא אמרה לי ‘תן לי חג רגוע’, משהו בי רעד. זה לא היה רק משפט — זה נגע בילד הקטן שעמד אז בדוכנים עם אבא. בלי לשים לב, שיחזרתי את אותה הצגה… רק עם תפקידים אחרים.”
זו נקודה כל כך עדינה: הילד שבתוכנו, זה שראה — הוא זה שפועל בנו גם כהורים, גם כבעלים, גם כבני זוג.
ישבנו לשיחה עמוקה. אמרתי לו: הקב"ה לא רוצה לחץ. הוא רוצה שהכול ייעשה בכבוד — לילדים, לאשתו, וגם לעצמו. סיפורי צדיקים הם קדושים, אבל יש גם צד שני. אפילו בהלכה נאמר שאם לאדם יש כסף לנרות שבת או לנרות חנוכה — נרות שבת קודמים. למה? כי השלום קודם.
סיפרתי לו את הסיפור על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, תלמיד הבעל שם טוב. הוא ירש זוג תפילין יקרות מהבעל שם טוב הקדוש. אשתו ביקשה ממנו למכור את התפילין כדי לכלכל את הבית, שכן מצבם היה קשה, אך הוא התקשה מאוד. מיום ליום המצב הידרדר, וכשהגיע ערב סוכות לא היה לו כסף לקנות אתרוג. הוא חשב לעצמו: בתפילין אפשר לצאת ידי חובה גם בשאולות, אבל אתרוג צריך להיות שלי. הוא מכר את התפילין, קנה אתרוג מהודר וחזר הביתה.
כשגילתה אשתו שמכר את התפילין בשביל האתרוג, כעסה מאוד — ונטלה את האתרוג המהודר והשליכה אותו ארצה. האתרוג נפסל. והוא, ברגע של גדלות, הרים ידיו ואמר: “ריבונו של עולם, תפילין אין לי… אתרוג אין לי… עכשיו אתה רוצה שגם שלום בית לא יהיה לי? לא אכעס על אשתי ולא אקלקל את שלום הבית.” אמרו צדיקי הדור שמזמן עקדת יצחק לא היה ניסיון כזה.
פעם קראתי סיפור קטן אך עמוק על ר' אשר פריינד זצ"ל. שאלו אותו: “האם אתה רואה את האושפיזין הקדושים בסוכה?” והוא השיב בתקיפות: “חשוב לי לראות מי אני. מה האני הפנימי שלי. אם אראה את האושפיזין אבל לא אראה את עצמי — מה שווה כל הראייה הזאת?”
זו הסתכלות נדירה ועמוקה. במקום לרדוף אחרי מראות חיצוניים, הוא הפנה את המבט פנימה — אל האדם עצמו, אל המקום שממנו הכול מתחיל.
השנה שוב ראיתי איך אנשים נשאבים לטירוף שלפני החג — הקניות, הבגדים, המותגים, האוכל, הקישוטים. כאילו יש תחרות סמויה מי יקנה יותר, מי יערוך יותר יפה, מי יפיק חג “מושלם”.
אבל האמת הפשוטה והעמוקה היא: החג המושלם הוא זה שיש בו נשמה. רוגע. שמחה. אווירה טובה בבית.
אל תתפתו להיגרר אחרי מרוץ הצרכנות גם בשנים הבאות. זו מלכודת מתוקה שמרוקנת את הלב ומשכיחה את העיקר.
וכשאני מסתכל סביבי מדי שנה, אני רואה שוב את אותו לחץ חוזר: הכול חייב להיות בדיוק, הכוס דומה לצלחת, הצלחת למפה, האתרוג נבחן מכל צד באור… אבל השאלה האמיתית היא: באיזה מחיר נפשי? באיזה מחיר רוחני? כמה צעקות, כמה כעסים, כמה פגיעות — בתוך הבית, מול הילדים?
אני אומר את זה חד וחלק: שווה שתהיה טחינה פשוטה ועוד שני סלטים — אבל שתהיה שלווה, רוגע ושמחה, במקום מריבות. כבר אמר שלמה המלך: “טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב.” הרלב"ג מסביר: טוב לאדם לאכול פת יבשה בשלווה, מאשר סעודות פאר באווירה של ריב ומדנים.
וכשחושבים על זה — זה לא קורה רק בחגים. כמה שבתות במהלך השנה הופכות גם הן למרוץ בלתי פוסק: בגדים חדשים, מנות גורמה, מפות, סידורים אינסופיים. אנשים שוכחים את העיקר. במקום להכניס לשבת רוגע, נחת, חום — מכניסים מתח, לחץ וצעקות.
הילדים קולטים הכול. השבת, שאמורה להיות מקור ברכה, הופכת לעיתים לזירת מאבקי ניקיון, אוכל וקישוטים. ובמקום “שבת שלום” — מתקבלת שבת מתוחה.
אבל האמת היא שמה שילדים יזכרו זה לא אם המפה הייתה מגוהצת או אם הסלט היה עם פיסטוקים — אלא אם שרנו יחד זמירות, אם חיבקנו, אם הרגשנו שמחה בבית.
פעם נכנסתי לסוכה של משפחה פשוטה. לא היו שם קישוטים מהודרים, ולא שולחן ערוך כמו בתמונות. אבל היה שם משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר: שירה מהלב, רוגע נעים, חיבוקים חמים ושמחה פשוטה וטהורה. וחשבתי לעצמי — זו סוכת דוד הנופלת.
אבל האמת היא, שזה לא קורה רק לפני חג. כמה שבתות “רגילות” במהלך השנה נראות בדיוק אותו דבר: מרוץ אינסופי אחרי מנות גורמה, מפות לבנות מגוהצות, בגדים מתואמים וקישוטים מרהיבים — אבל בלי רוגע בלב. שבת שאמורה להיות מקור ברכה ושלווה, הופכת לעיתים לזירת מרוצים, מתח וצעקות.
הילדים קולטים הכול. גם אם לא מדברים — הם מרגישים את הלחץ, את המתח באוויר, את המבטים. הם זוכרים את הצלחות… אבל בעיקר את האווירה.
ואולי זו ההזדמנות לעצור כבר עכשיו — לא לחכות לחג הבא כדי “להתפכח”. לבחון איך נראית שבת בבית שלנו. האם היא מלאה שמחה, חיבורים, רגעים אמיתיים… או שהפכה לעוד מרוץ אחרי שלמות מדומיינת.
אם נדע לשנות את ההרגלים הקטנים בשבתות השקטות — גם החגים הבאים ייראו אחרת לגמרי. כי חג לא מתחיל בערב חג; הוא מתחיל בשגרה, באווירה הביתית היומיומית, בבחירות הקטנות שלנו רגע לפני שהמתח צובר תאוצה.
החג כבר מאחורינו, אבל הריחות, התחושות והלקחים שהוא השאיר — עוד מהדהדים בי. כל שנה אני רואה שוב את אותם דפוסים, וכל שנה אני לומד עוד קצת על עצמי, על הבית, על הדרך שבה אני רוצה שהילדים שלי יזכרו את החגים.
ואולי זו הקריאה הכי חשובה: לא רק לסוכות הבא, אלא גם לשבת הקרובה, לחגים הבאים, ולכל יום ויום בבית שלנו — לזכור שהשמחה והאהבה הן היסוד. לא הלחץ. לא השלמות המדומיינת.
“אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה” (שבת ל׳ ע״ב) — לא מתוך לחץ, לא מתוך מריבה, רק מתוך שמחה אמיתית בבית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום מאירה ושמחה לכל עם ישראל, שנדע להבחין בין העיקר לטפל, לאהוב ולהאמין באמת.
שבת בראשית – השבת שבה הכול מתחיל מחדש, שלא נישבר ממה שהיה, אלא נתחיל מחדש עם לב פתוח, תקווה ואמונה מחודשת.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות