שלום יקיריי.
בדקות אלו ממש, אנו נערכים לקראת השנה החדשה. נכון, היא התחילה מראש השנה, אבל תקופת החגים מאוד העסיקה אותנו בכדי להרגיש בחיי השגרה.
אז בואו נצלול יחד לשאלה הבאה: האם לפעמים יש למי מאיתנו קושי להתחיל משהו חדש בפרט אם ניסינו כמה פעמים, ולא הלך?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשביל זה אני רוצה לקחת אתכם לטיול קצר בנתב"ג...
בנתב"ג יש טיסות נכנסות, ויש טיסות יוצאות.
ראיתם פעם איך נראים האנשים בטיסות יוצאות? הם מצלמים את הרגעים הראשונים של בית הנתיבות. מרגישים בחו"ל כבר כשעולים על המסוע. כל עיכוב בטיסה מתגמד כל כך, כי יש יעד, וחייבים להגיע אליו.
יש חובות, יש מינוס, את הכרטיסים הם קנו ב-10 תשלומים. גם אם הם יגלו שהדרכון לא בתוקף? אין שום בעיה, מנפיקים במקום גם אם זה 800 ש"ח, וגם אם הוא מוגבל לשנתיים בלבד לעומת הנפקה במשרד הפנים שתוקפו ל10 שנים.
נכנסים לדיוטי פרי, מריחים בושם? קונים אותו! רואים מכונת קפה? קונים אותה. שמעתי פעם מישהו מצדיק לרעייתו את הקנייה הנבונה שלו בכמה חנויות: "מה, אני לא יכול להרשות לעצמי למען השם?" (הוא היה נראה חסר אונים – לא אשכח את זה)
הנוסע הממוצע נמצא במצב של "אי-אכפתיות מרוממת".
הרי המטרה היא להגיע ליעד, ועל כן, כל מושב הוא מושב טוב. אחד אומר: "הלוואי שישימו אותי במושב מעבר, ככה אוכל לקום מתי שארצה. אבל רגע, מישהו עלול להיתקע בי! לא נורא, אני בחופש, אני אהיה במצב רוח טוב".
השני אומר: "אולי חלון? אוכל לצלם תמונות מדהימות של עננים, ואוכל לישון על הקיר בלי שיפריעו לי. אבל רגע, אם אצטרך לקום אצטרך להעיר שני אנשים?! לא נורא, אני רק אשתה כוס מים אחת – אני בחופש! מה הבעיה?"
גם בהסבר הדיילים על מצב חירום, הדייל בטיסת ההלוך הוא למעשה שחקן מוטיבציה שקיבל תשלום לפי שעה. הוא מלא חיוכים, והוא רוצה שתדעו שהוא נרגש בשבילכם. הנוסעים נלהבים: חלק מהם בודקים את מיקום היציאה, מדמיינים את עצמם עוזרים במקרה חירום.
בשורה התחתונה: הנוסע בהלוך הוא אופטימיסט חסר תקנה. הוא מוכן לסבול מרפק בצלעות, מרווח רגליים אפסי, או תינוק בוכה – כי ברגע שינחת, הכל ייעלם.
ואז אתה צריך לחזור
טיסת החזור היא הרגע שבו אתה מבין שכל יום כיף, כל מנה יקרה במסעדה וכל שעת שינה מאוחרת הגיעו עם תג מחיר נסתר: הכיסא שלך בטיסה. הפעם, הגישה היא לא "הכל טוב, אני בחופש", אלא "למה מכל הנוסעים כאן דווקא אני במושב הזה".
טיסת חזור היא לא טיסה, היא כפרת עוונות על החופש. כל סנטימטר נדל"ן על משענת היד הוא מלחמת מרפקים קרה. הנוסע לפניך משכיב את הכיסא למצב "מגהץ ברכיים", ומותיר אותך כפוף בין רעש הבעיטות של ילד בוכה לריח המר של השעמום הקיומי במושב האמצעי.
ואז אתה רואה את הדייל עם ההסבר שלו על מצב חירום. הפעם הדייל הוא אדם שפשוט רוצה ללכת הביתה. הוא כבר לא מחייך ולא מתכוון להעמיד פנים. הדייל מתנהל כמו מורה כעוס בסוף יום ארוך. הוא יודע שאתה לא מקשיב, וזה רק מוסיף ללחץ שהוא מנסה להעביר. הוא גם מתנהל כמו מנהל הבנק שלך שמסביר לך למה האשראי שלך מוגבל. אין חיוך, אין אנרגיה, רק תחושה כבדה של אחריות כושלת.
מה בעצם קורה בין שני השלבים הללו?
טיסת ה"הלוך" היא הציפייה והפוטנציאל. אתה עולה קליל, תיק היד ריק, וכל האפשרויות פתוחות. המטרה: לחיות חיים ללא חרטות ובלי לחשוב על המכס.
טיסת ה"חזור" היא המציאות והמחיר. אתה סוחב מזוודה שמנמנה בכ-20 קילו מעל המותר (בדיוק כמוך), ומוצא את עצמך נלחם על משענת יד עם אדם זר (שגם לו נגמר הכסף). המטרה: לשרוד את השעות שנותרו ולהתכונן לחשבונות.
השנה החדשה העומדת בפנינו היא כמו כרטיס טיסה טרי מלא בהבטחות שהפעם נארגן הכול בצורה מושלמת. שנעלה למטוס השנה בגישה של טיסת "הלוך": קלילים, ממוקדים ביעד, ומשוחררים מנטל העבר. בואו נשאיר מאחור את כל ה"מזכרות המיותרות" שהכבידו עלינו בשנה הקודמת.
עם זאת נזכור את תובנות ה"חזור": המזוודה חייבת לשקול בדיוק כמו שהיא מותרת, ולא גרם אחד יותר. נהיה מודעים לעומס יתר – זה מה שיגרום לנו להילחם על משענת היד ועל כל נשימה. נחגור את חגורת הבטיחות לא מתוך פחד, אלא מתוך הכרה שאנו לוקחים אחריות על המסע שלנו
אז איך זה בחיים האישיים שלנו?
נכון, פעמים רבות אתה כבר לא מאמין שהקשר שלך עם אשתך יכול להיות טוב יותר, בפרט שעברו כבר הרבה שנים שניסית. אתה מצדיק את עצמך בכך ש"היא פשוט כזאת ולא תשתנה לעולם, והיא בדיוק כמו אמא שלה", ולך נשאר רק לחיות עם זה, ולנסות להעביר את החיים בקשר הנוכחי שאתה יודע בעצמך שלא יכול להיות אחרת.
פעמים גם אתה בטוח שאתה האבא הכי טוב בעולם, ומה לעשות שלילדים טובים לא זכית, ושהם רק יודעים לבקש ולא נותנים לך את הנחת שאתה רוצה. אולי אתה חושב: לי נשאר פשוט לדפוק על השולחן בכל פעם כמו שופט שמשליט שקט באולם. אתה גם בטוח שניסית מספיק, ואין סיכוי שתוכל לחזק את הקשר עם הילדים לטוב יותר, לעולם.
אתה כבר מנסה כמה שנים לקרוא "שנים מקרא ואחד תרגום", אבל כל שנה מחדש אתה מתחיל ולא עומד בייעד. אתה מגיע לשמחת תורה והלב נצבט: "למה את הדבר הכל כך בסיסי הזה, לא הצלחתי לעשות". ואז אתה מחליט: אני לא מוצלח, אני לא עקבי, מה כבר אני יכול לצפות מעצמי?!
בדיוק בשביל זה יש התחלה
הכוח של ההתחלה הוא: לנסות. אנחנו חייבים לנסות לחיות אחרת, אבל מראש לדעת שלכל התחלה יש סוף, ולא תמיד הסוף כמו מה שאנו רוצים. אבל מה שהכי בטוח הוא: שזו לא הסיבה לא לנסות להתחיל הכל מחדש. ובכדי שנוכל לעבור את המסע הזה כמו שצריך אנו חייבים להאמין בעצמנו, ולדעת שהעבר הוא לא קובע את החיים שלנו, לעולם.
טוב נו, בסדר, אבל איך אני מתחיל בתכל'ס?
מיקוד: הגדרת יעד, ולהתחיל בקטן.
המוטיבציה מתחילה בבהירות. נקבע "יעד טיסה" - לא רק משימות. נצא לדרך עם "ניצחון קטן" אחד (כמו בטיסת הלוך) כדי לייצר דלק מיידי ואמונה בעצמנו.
מסגרת מגינה: בניית סביבה תומכת וחומלת
נקיף את עצמנו ב"צוות דיילים" חיובי ונרחיק מבקרים. נחליף את המבקר הפנימי בשיח חומל ותומך, ונזכור שהערכה עצמית נבנית על שיח חיובי, לא על הלקאה עצמית.
הפרדה: ניתוק הזהות מהכישלון והמידה
נזכור תמיד ש"כישלון הוא אירוע, לא הגדרה". המידות המפריעות הן הרגלים (תגובות נלמדות), לא מי שאנו באמת. כך נזהה את המטען הזה כנתונים לשינוי, לא כגזירת גורל.
עשייה: פעולה עקבית מנצחת רגש
לא נחכה למוטיבציה מושלמת, פשוט נפעל. ההערכה העצמית הכי גדולה מגיעה מפעולה עקבית ומודעת (גם אם זה רק 80% הצלחה). הנחיתה תהיה רכה יותר כשאנו יודעים שעשינו את המקסימום.
והכי חשוב: מסכת חמצן - ניקח זמן אישי שהוא רק שלנו
המוטיבציה והאנרגיה ניתנות רק מתוך מיכל מלא. חייב שנזכור את הכלל הקריטי: "קודם כל לעצמך".
אם לך יהיה טוב, לרעייתך יהיה טוב, וממילא לילדים. כל הבית השתנה, כי כשליסוד טוב כל כך, הוא פועל מאהבה, הוא הטעין את עצמו כל כך טוב בכדי לתת מכוחו לסביבה שלו.
הערכה עצמית אינה נבנית מתוך שחיקה, אלא מתוך הכרה שאנו ראויים להשקעה. נקבע זמן קדוש וקבוע לרגעים שבהם אנו נהנים רק אנחנו (תחביב, שקט מוחלט, או כל הנאה טהורה).
זהו הדלק שמחזק את ההערכה העצמית ומאפשר לנו להעניק לאחרים, לשמור על שלום בית ועל קשר בריא עם הילדים שלנו, וממילא לטפל במידות המפריעות ללא עייפות. אל נתייחס לזה כמותרות, אלא כתנאי הכרחי להמשך הטיסה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
טיסה נעימה!
0 תגובות