אאא

הפרשה מתחילה בפסוק המוכר "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

בעלי המוסר השיאו את הפסוק לעבודת ימי האלול הללו, ובכלל, לצורך בשמירה ומוגנות על כל השערים והחזיתות בהם מתמודד האדם עם עצמו עם זולתו ועם יצרו.

שערים כמו הפה, העיניים, האוזניים וכן שערים שבהם הוא בא במגע עם הסובב ביציאות ובמעברים השונים של חייו.

לא פעם אנו מרגישים שהוראה כזו 'גדולה עלינו', שיש לנו יותר מידי 'שערים' לשמור עליהם ושזה קשה לשמור על 'הכל ביחד' בד בבד.

לצורך כך נוציא אולי מהפרשה שלושה שערים בלבד שרלוונטיים לנו לפתיחת חודש הרחמים והסליחות. לשם כך נשתמש בשמות השערים המוכרים לנו מעולם הלימוד ונכנה אותם:

'בבא קמא', 'בבא מציעא' ו'בבא בתרא'.

'בבא קמא'- שער ההכנה.

מהו ה"שער הראשון" בבואנו לחודש אלול?

שאלו פעם את הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל מדוע המזוזה נמצאת מהצד החיצוני של הבית, כך שאלו שנכנסים רואים אותה ולא אלו שיוצאים. שהרי אם היו רואים אותה אלו שבבית כאשר הם יוצאים אולי זה היה מחזק אותם יותר ביציאתם מהבית וישמור אותם?

על כך הוא ענה להם: עדיף שהשמירה של המזוזה תהיה בולטת בכניסה לבית. כך היא תזכיר ותחזק את הכניסה לבית.

לאחר מכן, עצם השהיה והמצב שיהיה בבית הוא יהיו השמירה הטובה ביותר לגבי היציאה לבחוץ, ועדיפים על פני השמירה של המזוזה אפילו.

במה דברים אמורים?

ההכנה והכניסה ל'זמן אלול' כמוה כשמירה הטובה של המזוזה.

להזכיר לנו, לחזק לנו, את הכניסה ל"זמן".

לזכור שעליו להיות מרומם ומחוזק יותר מתמיד, שבו כל השאיפות והמאמצים מתנקזים לזמן מרוכז וקצר של חיבור ועליה, שעל פי רוב מעידים ומשליכים לאחר מכן גם על המשך השנה.

ההתחזקות בזמן אלול, שמירה על המצב בזמן הזה, בחיזוק בתורה וביר"ש ובעבודה על המידות זוהי ה"שמירה" הטובה ביותר שתעזור גם לאחר מכן ל"יציאה" מהשערים הנוספים, משער ה"אלול" לשער ה"בין הזמנים" ולשער "המשך השנה".

זמן אלול יכול לייצר יותר מ"תזכורת" כמזוזה, הוא יכול לייצר שינוי בעצם.

"כי חיזק בריחי שעריך- ברך בניך בקרבך" (תהילים)

מי שמחזק את בריחי שעריו בזמן זוכה להשפעה טובה לטווח הרחוק גם, השפעה שהיא אפילו פנימית –בקרבך וגם משמעותית לדורות אחריו כבנים טובים וצדיקים שהולכים בדרכיו ורואים בו דוגמא אישית.

'בבא מציעא'- עמוד השדרה.

השער האמצעי הוא ה'עמוד שדרה' של הזמן. 'עמוד השדרה' שלנו.

כל אדם צריך 'עמוד שדרה'. משהו מרכזי ויציב שמחזיק אותו. מטרה. חזון. שאיפה.

זמן אלול זה הזמן לעצור ולהתבונן באמת בפנימיות שלנו. מהי השאיפה. מה הדרך שלנו. איפה אנחנו רוצים למצוא את עצמנו והאם אנו בכיוון הנכון לשם, או שמא העמסנו מטען חורג שמוביל אותנו למחוזות אחרים ושונים.

בפרשה אנו לומדים על הציווי כחובה או כמצווה (תלוי במחלוקת) של מינוי מלך לעם ישראל ככל הגויים. בד"כ לעשות "ככל הגויים" זה לא דבר טוב שמומלץ לעם ישראל, אך כאן יש ציווי בכל זאת למנות "מלך" על עם ישראל כפי שנהוג באומות העולם. מדוע?

מה המשמעות של מלך והשפעתו על כלל ישראל?

מלך הוא זה שמכתיב את המצב הרוחני של העם בתקופתו. הוא המרכז. ה'עמוד שדרה' של כל העם כולו. כל העם הולכים אחרי המלך. אם המלך רשע אז העם ילך אחריו ואם המלך צדיק אז זה ישפיע על העם לטובה כמו שההיסטוריה העידה בעצמה- ירבעם בן נבט החטיא את העם בעבודה זרה והסירם מדרך ה' ואילו חזקיה הכרית את האלילים וכפה על ישראל לעבוד את ה'.

מלך הוא המרכז, 'עמוד השדרה' של העם כולו, וככזה עליו להיות ממוקד ביותר. יש עליו דגש מיוחד לבלתי יפנה לכמה כיוונים ו'יתפזר', מה שעלול להיגרם למשל ע"י ריבוי בנשים ולהבדיל בסוסים, שכל אחד מהם עלול למשוך את המלך הממוקד לכיוון אחר ושונה, ולכן הוא מצווה שלא להרבות בנשים ובסוסים.

עד כדי כך גדולה ההשפעה של מלך על העם, כתבו הראשונים, שביקשה התורה למנות מלך רק כאשר יש מלך גם בגויים, כדי לעמעם מעט את הכח וההשפעה שהיתה יכולה להיות למלך ישראל אם הוא היה לבד.

במהות האדם ה"מלך" זו המחשבה. "מלכות המחשבה". היא זו שצריכה לשלוט ולהנחות את הרגשות ולנהל אותם. היום קוראים ליכולת לנהל רגשות "אינטליגנציה רגשית" אבל תמיד היה ברור שהצורך להרגיש ולבטא רגשות הוא חשוב ביותר, אבל מצד שני רגשות הם אמוציונאליים וסוחפים ויכולים גם להטעות. לכן יש צורך ב'עמוד שדרה' החלטי ושכלי שיודע לאן לנתב ולהפנות אותם בצורה הנכונה ולשלוט בהם היטב בדרך ליעד הנכסף.

במהר"ל מובא שר"ת "מלך" הם: מח, לב, כבד.

כלומר, הסדר הנכון והאופטימאלי הוא שהמח שולט בראש, לאחריו הרגשות פועלים בשירות השכל ולאחר מכן התאוות המונחות ונשלטות בהתאם ומשרתות את הצרכים השכליים והרגשיים במקומם הנכון והנצרך לאדם.

אם נמשיך אגב כאנקדוטה את החשבון הזה על צירופיו השונים יהיה בכך משום משל חביב להבהיר לנו היטב מה יוצא ממישהו שפועל הפוך בדיוק ומשליט את תאוותיו על רגשותיו ומניח לשכל להיות מובל ע"י התאוות והרגשות הסוחפים (כל"ם- כלום) או ממי שנותן לרגשות לנהל אותו ואת שכלו שמוביל את תאוותיו בערבוביה כוללת-(למ"ך- סתם 'למך'...) 

מהו ה"עמוד שדרה" של אלול עבורנו?

תיקון? עצירה? חיפוש ונבירה? התכווננות מחדש? הקשבה לעצמנו?

 רק מי שמוצא את עצמו, שעושה צדק עם חייו האישיים ושאיפתו, שעובד על מידותיו ורוכש נסיון והתמודדות אישית לנהל את עצמו בהצלחה, יכול לאחר מכן להתבונן ולהיות שופט גם על האחרים ולעזור להם.

"שופטים ושוטרים תתן לך". תחילה עלינו להיות שופטי צדק של עצמנו ולהיות אחראיים על חיינו האישיים, ורק לאחר מכן נוכל להיות שופטם "בכל שעריך"- גם על האחרים.

'בבא בתרא'- החיתום וההידוק.

אי אפשר שלא לדבר על 'זמן אלול' בהקשר של חטאים ותשובה, וזהו אכן החלק האחרון והמתקדם יותר אליו נתייחס במהלך החודש אי"ה.

אך לתהליך הסליחה והמחילה המתקדם נדרש קודם לכן גם תהליך מקדים של חיבור והתעמקות בקשר שלנו עם הקב"ה, אולי קצת במפתיע.

יש שאמרו במליצה שחודש אלול נועד לכפר על ה'בין הזמנים' שהיה לפני כן. יש שיקחו את זה ברצינות כחודש של כפרה על כל השנה שעברה. מכאן די מובן ה'לחץ' הגדול והמאמץ להיות למשך תקופה 'מעל הטבע' ולנסות מעבר ליכולות, מה שלפעמים מוביל בסופו של דבר לתוצאה הפוכה או לפורקן ורגרסיה לאחר מכן.

אך כאשר ההכנה לתשובה ובקשת הסליחה מגיעה דרך הידוק הקשר והחיבור האישי עם הקב"ה, סוג של "תיאום ציפיות" מחודש, ההרגשה וגם העבודה שונה.

דוגמא מופלאה לרעיון הזה שמעתי לאחרונה מהרב שלמה ליפשיץ שליט"א, רב קהילת יסודות בב"ב:

אחת התפילות הקדומות ביותר שאנו מתפללים במהלך היום היא תפילת "עלינו לשבח" והיא מתחלקת לשני חלקים.

את החלק שמתחיל ב"עלינו לשבח" ועוסק בדברי שבח להקב"ה על הזכות של היהודים להתפלל בפניו בניגוד לגויים שמתפללים לאל שווא חיבר יהושע בן נון בשעה שכבש את ארץ ישראל ונאמר על ידו גם בעת הקפת חומות יריחו והפלתם.

את החלק הנוסף, המביע תקווה שכל בני האדם יכירו בייחודו של הקב"ה ויעבדו אותו ומתחיל במילים "על כן נקווה" חיבר עכן בן כרמי ואף חתם את שמו בר"ת בשורה זו (ע'ל כ'ן נ'קווה). עכן שהיה בתקופת יהושע חיבר את תפילה זו לאחר שעם ישראל חטאו ויש לכך משמעות שבאה לידי ביטוי גם בשינוי בטקסט עצמו.

בקטע הראשון- שלפני החטא, הפניה להקב"ה היא כשם תואר "עלינו לשבח 'לאדון הכל'...לתת גדולה 'ליוצר בראשית'...." הקב"ה קיים ונמצא 'אי שם' בעולם.

דווקא לאחר החטא- בנוסח שכתב עכן ומותאם היסטורית לתקופה של נפילה ושפל בעם ישראל- הפניה עוברת ללשון 'נוכח'. "נקווה לך..", "יקראו בשמך", "לפניך ה' יכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו ויקבלו כולם עול מלכותך...", "כי המלכות שלך היא" וכו'

בשונה מתפיסתנו הראשונה והבסיסית, לפיה החטא מרחיק אותנו מהקב"ה והוא 'בורח מאיתנו' אנו מגלים דווקא אפשרות של קירבה וחיבור מתוך החטא. הקב"ה נמצא במצב הזה ומחכה לתיקון שלנו איתו, תיקון ישיר ונטול פניות אחריות, חיבור ישיר שמצריך לעבד כתיקון את הקשר וליצור פניה ישירה ומהותית יותר מלפני כן.

בעלי המוסר והחסידות אמרו שכמו במילה 'חטא' שבה יש א' שאינה נשמעת, כך בכל מעשה "חטא" יש א' נסתר שמייצג את ה'אלוקים' שנמצא גם שם, נסתר ולא פעיל, מאפשר בחירה, אך מחכה ומזמין לתיקון ולקרבה מחודשת.

"תפילה מבקשת להביאנו לתשומת לבו של אלוקים, לזכותנו בהקשבתו ובהבנתו, לא לכך שאנו נדע אותו, אלא לכך שנהיה ידועים לו. להתפלל משמע לראות את החיים לא רק כתולדת כוחו של אלוקים, אלא כמשהו שנוגע לרצונו, שאכפת לו ממנו או לפחות לשאוף לכך שחיינו יהיו ראויים לאכפתיות אלוקית, שכן שאיפתו העליונה של האדם אינה להיות אדון הכל אלא להיות מושא ידיעתו של אלוקים, לחיות "באור פניו". להיות למחשבה של אלוקים- זוהי משימת חייו האמיתית של האדם", כך כתב אחד מצאצאי ה"אוהב ישראל" את הגותו על התפילה והחיבור דרכה להקב"ה.

"פעמים רבות הסידור עבורנו אינו אלא מוזיאון, ואנו חולפים בו כאילו היינו מסתובבים בין פוחלצים של תרבות פרימיטיבית. השפה אינה חיה בסידור כשלעצמו אלא בהתרחשותה הבין-אישית של התפילה בין אלוקים לאדם. ברגע שבו פנינו במילה קל, אלוקים, הפכנו מאינדיבידואל ששקוע בעצמו לאדם שנענה למערכת היחסים שבינו לבין הקב"ה.

תחילה היינו מנוכרים, אך אז נתקלנו במילה "אתה" קראנו אותה ולפתע קרה משהו. חיבור.

ראשיתו של האירוע שוכנת מן העבר הזה של המילה, אך אחריתו שוכנת מעבר לכל המילים. מה שמתרחש אינו תמיד מכוחו של האדם. לפעמים כל שאנו עושים אינו אלא הבעה של מילה בכל לבבנו, ועדיין דומה הדבר כאילו העלינו עולם ומלואו, כאילו מישהו לחץ בתמימות על כפתור- וגלגל ענק החל לנוע לפתע בשצף קצף..."

למילים בתפילה ישנם משמעות רבת עוצמה. ליחס שלנו עם הקב"ה, לפניה אליו כ"אתה", לתחושת הקשר האישי, מערכת היחסים, החיבור ל"מלך שבשדה" שנמצא ממש קרוב, יותר מתמיד ומקשיב בכל ליבו לכל מילה של חיבור ומשמעות. זהו המעבר שמוביל ל"שער האחרון" והמהותי, לתגובה של 'דודי לי' שלאחר מציאת האני לדודי', ליכולת ליצור תשובה ממקום עמוק ואכפתי, ליצור שינוי אמיתי ומשמעותי.

ותהליך זה מתחיל משימת לב.

שימת לב למילים, למעשים, לנקודות השקה וחיבור- קטנות כגדולות, למציאות אלוקות בפרטים הקטנים של חיינו.

כדי לשים לב לכך ולהתניע את המערכת צריך להיות קשוב, להיות ער ולתת שימת לב, "בכל שעריך".

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים בואטספ: Merkazkuma@gmail.com