כשאני כותב, זה או בגלל שאני אוהב או בגלל שאני כואב. זה קרה בעיצומה של הכנת פשטידה, במכשיר הקשר נשמעת ההודעה, 5 דקות מביתך, אירוע דקירה.
האמת, לא מיהרתי לצאת, משהו בלב אמר לי "שמישהו אחר יטפל בזה".. ככל שחלפו הדקות הבנתי, שלא מדובר בעוד קטטת רחוב שלצערנו מצויה, אלא אירוע המכנס באיבו, טרגדיה נוראה, אירוע מהסוג שכמפקד, אתה חייב אין לך ברירה.
נסעתי לאט, משתהה בכל רמזור, ביקשתי להאריך את הזמן לפני שאפגש עם הטרור, חששתי שגם הפעם את הדמעות לא אוכל לעצור.
הגעתי, היינו שם כצוות זק"א, רק ישראל ואני, נשארתי קשוח, לבשתי אפוד זק"א, מנסה לא להיסחף עם הרגש ולהיות ענייני, צחקנו, הרבה זמן לא היה לנו אירוע בו טיפלנו אני וישראל לבד , זוגי.
אני מתקרב אל הזירה, מביט על המדרכה, טיפות הדם תיעדו במדויק את דרכו האחרונה, ואז זה מתפרץ, מזל שעל פניי המסיכה.
התכופפתי, כרעתי עם ברכיי על הרצפה, לא יודע אם זה כדי לעשות נכון את העבודה או שמא להסתיר את הדמעה,
התקרבתי, נגעתי בשלולית המורכבת ממאות טיפות של מצווה, זיעה ודמעות מתחת למסיכה.
לאט לאט זורם המידע, היה איש מקסים אב לארבעה, הותיר אישה בהריון שהפכה לאלמנה.
אנחנו עוברים טיפה אחר טיפה,לא מוותרים, מרחוק זה נראה כאילו אנחנו מנקים, אך בידיים ובלב, את הנותר אנחנו מלטפים.
האירוע הסתיים הכביש נפתח, כל אחד לדרכו וגם אני חזרה למטבח, חלקו העליון של הפשטידה שנשארה בתנור, נכרך.
לבנתיים השמועה מתפשטת כאש בשדה קוצים, אני ממשיך רגיל עם הארוחה לילדים, ואת שיחות הטלפון שלי הילדים שומעים..
חלק מהן מאחלות לי מזל טוב ליום ההולדת, אחרות מבקשות לקבל פרטים על יום המוות, כולם מבקשים להתחבר, מי לאחל ביום שמח ומי לקבל מידע על התופת.
ואז יהונתן בני הגדול מתיישב לי על הברכיים, אבא, היית שם? הוא מביט לי בעיניים, ואני עכשיו בלי מסיכה, איך מסבירים לילד על דם שנשפך כמים.
גם איש זק"א וותיק ומנוסה חווה כאב, למדנו להתמודד עם רגעים המהווים עבור הנפש - אויב, כל אחד ודרכו להתמודד ואני, כשכואב אני כותב.
כואב על 4 ילדים ואלמנה שאין להם כבר את מי לשאול -"אבא היית שם", כואב על כולנו השותפים לשיח ציבורי לא מכבד, אחד בשני מטיחים אשם, אך מיד מפעיל את היוטיוב ושומע את השיר שכתבתי לילדיי איך להסתכל על העולם, אז תדמעו יחד איתי על האובדן.