אנו עסוקים בשאלה היאך חז"ל הוציאו ממון רב על ארבעת המינים? בפרק הקודם הבאנו את שיטות רבותינו ראשונים ואחרונים, בפרק הנוכחי נעסוק בשיטתם של ראשי החסידות זי"ע, הרמב"ם, החפץ חיים, הגרי"ד סולובייצ'יק ועוד.
ראשי החסידות תירצו את השאלה באופן בהיר ונהיר, מהמעשה על הרבי הקדוש רבי מיכל מזְלוֹטשוֹב זי"ע שהיו לו תפילין יקרות מאבות אבותיו, שהגיעו אליו בירושה מאביו, המגיד הקדוש רבי יצחק מדרוּהוֹביטְש, ולמרות שהציעו לו הון רב שימכור אותם הוא לא הסכים, למרות שאשתו הציקה לו מאוד למכור את התפילין לצורך פרנסת ביתם.
בהגיע חג הסוכות, מכר ר' מיכל את התפילין של אביו וקנה אתרוג מהודר, ומששמעה אשתו על כך, היא התנפלה על בעלה בחירופין וגידופין: "הייתכן?! כמה פעמים הפצרתי בך למכור את התפילין בשביל צורכי הבית ההכרחיים החסרים לנו, ולא מכרת, ועכשיו בשביל אתרוג נטלת ומכרת?!", ומרוב כעסה נטלה את האתרוג, נשכה בשיניה את הפיטם שלו ופסלה אותו.
משראה זאת ר' מיכל אמר: "אם ניחא לך, ריבונו של עולם, שייפסל האתרוג שלי, הריני מקבל באהבה", ונתגלה לו בחלום אביו הקדוש, ואמר לו שאי ההקפדה על אשתו, עשה רושם גדול יותר בשמים מהמעשה הראשון של קניית האתרוג בסכום רב!
ולכאורה תמיהה רבתי על המעשה, היאך רבי מיכל עבר על תקנת אושא שכל יסודה הייתה למניעת עוני אצל ילדים, והיאך מסופר אודות הבעש"ט, ששבח את רבי מיכל?!
ולכך מבאר המגיד ממזריט'ש בשמו של מהבעש"ט אור שבעת הימים פירוש נפלא ביותר!: "אל יבזבז יותר מחומש", המדובר על מי שמבחינתו "מבזבז" - מלשון ביזה (כבמלחמה), ואצל מי שמצווה נחשבת אצלו כהנאה – בוודאי יכול לתת יותר מחומש, שכן הדבר נעשה אצלו מתוך תענוג".
כעין זה מבאר אדמו"ר רבי שנאור זלמן מלאדי בעל התניא שמותר לאדם לפזר מממונו לצדקה בלי גבול, כמובא בפסוק[1] "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" ומכאן אנו למדים שהצדקה חשובה מן הקורבנות, מפני שהקורבנות הן בבחינת שיעור ומדה וגבול, משא"כ הצדקה אותה יכול האדם לפזר בלי גבול ובזה לתקן את עוונותיו.
לעומתם הרמב"ם פסק שמותר ליתן צדקה עד חמישית מנכסיו ותקף את מי שמפזרים ממון למצוות: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב... וכיוצא בו אמרו חכמים: "חסיד שוטה מכלל מבלי עולם... במצות אל יפזר יותר מחומש".
וכן באגרת תימן יצא הרמב"ם חוצץ גם כנגד ההוראה של אותו "משיח" ש"ציוה בני אדם שיעשו צדקה בכל ממונם", הרמב"ם מגדירו כ"הוא חוטא, שהוא עבר על הדת, כי אין ראוי בתורתנו שיתן אדם כל ממונו לצדקה.. גבול הרוצה לבזבז הוא החומש" פוסק הרמב"ם.
מרנא החפץ חיים הסכים שאדם עשיר יכול לבזבז יותר מחומש בשל חיבוב המצווה, ואילו החיד"א פסק שיש למנוע ממי שמעוניין להוציא ממון הרבה על מצווה אחת.
נכדו של מרן הגר"ח מבריסק, ד"ר הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הסביר את הרקע ההיסטורי של מעשה זה שארע בתקופה של גזרות רעת ושמד שגזרה מלכות רומי הרשעה על בני ישראל לא לקיים את מצוות התורה, והראיה שהיה להם רק לולב אחד שעלה לרבן גמליאל אלף זוז! ולכן רבן גמליאל רצה באותו זמן לעודד את הרוחות הנדכאות ולחזק את ידי חבריו שלא יתייאשו מהגזרות הרעות של שמד - והלולב הוא סימן לניצחונם על כוחות האופל, לכך היה מותר להם כהוראת שעה.
האדמו"ר הגאון רבי מנשה קלין כותב דברים חריפים כנגד אלו שמבזבזים על אתרוג שמביא לידי לשון הרע ורכילות, לדבריו, קורה ששווער, הורים וחתן מסתכסכים כשהילד קונה על חשבון האב אתרוג יקר, ורצונם שילך לעבוד ולא יקנה על חשבונם וכו'.
הנצי"ב מוולוזין סבר כתב שיסוד תקנה זו ד"אל יבזבז יותר מחומש", היא משום כבוד הבריות שלא יעני. ובספר ב"שנות אליהו" כתב שמדובר בהלכה למשה מסיני שנשתכחה וחזרו לשנותה.
בפרק הבא נענה את התשובה האמיתית!
[1] משלי כא, ג
- ישראל שפירא, הינו היסטוריון, חוקר עמית במכון 'עד הנה' לחקר יהדות גליציה ובווקבינה, מרצה ומדריך טיולים
להזמנות סיורים והרצאות, נא לפנות: sisraerl@gmail.com