הגאון רבי אשר וייס, כתב מכתב תשובה לאחות שבכתה רבות לאחר שבשל טעותה, נפטר חולה קורונה. במכתב, עונה הרב מי הם האנשים שצריכים לעשות חשבון נפש.
לפניכם נוסח המכתב במלואו:
"הנני במענה קצר לשאלתה הכואבת של אחת מתלמידותיו לשעבר, ואודה ולא אבוש שכאשר קראתי את שאלתה של נערה זו זלגו עיני דמעות מכאבה ומצדקותה של בת ישראל כשרה.
אשה זו כבת עשרים ושתים עובדת כאחות המתמחה בתחום מחלות נשימתיות בבית חולים גדול בניו יורק. בשיא המגיפה שם כאשר אלפים ורבבות נדבקו בנגיף וחלו, לאחר שסיימה משמרת קשה ועמוסה נתבקשה על ידי מנהל המחלקה להישאר ללילה עקב מחסור חמור בכוח אדם, והסכימה מרוב מסירותה לחולים ועומק הבנתה במצות פיקוח נפש.
לאחר כעשרים שעות עבודה רציפה ומאומצת ללא שום הפסקה הגיע חולה בשעה שלש לפנות בוקר, חולה זה הגיע עם קשיי נשימה קשים ודופק לא סדיר כשהוא מפרפר בין חיים למות. תוך כדי חלוקת הוראות לאנשי הצוות, ופעולות החייאה חיברה את החולה למכונת הנשמה.
אך כאשר מצבו התדרדר שמה לב שבטעות החליפה בין הצינורות ולא חיברה אותו למכונה כפי שצריך. היא מציינת במכתבה שבגלל המחסור במכונות הנשמה, קיבל בית החולים מכונות מיושנות שנועדו לשימוש ביתי שלא היו מוכרים לצוות ביה"ח, וזה מה שגרם לטעות, בנוסף לתשישות ועייפות לאחר עשרים שעות עבודה. מיד תיקנה את הטעות, אך תוך זמן קצר נאלצו הרופאים לקבוע את מותו של האיש.
לדבריה, מאז המקרה היא אינה מפסיקה לבכות ואינה יודעת את נפשה, בשעה שחברותיה ללימודים חוזרות בתשובה על חשש שמא דיברו לשון הרע על חברותיהן או שמא לא כיבדו מספיק את הסבתא, נאלצת היא להתמודד עם מצפונה שמא גרמה לאיבוד נפש אחת מישראל. בפרוס יום הכיפורים נפשה בשאלת ה כיצד בידה להשיג מחילת חטא וכפרת עון.
ואומר אני, תנוח דעתה של צדקת זו ותתחזק רוחה, בשעה שחברותיה יקבלו שכר שנמנעו מלדבר לשון הרע על חברותיהן, וכיבדו כראוי את הסבתא, תקבל היא שכר על שהצילה נפשות רבות וקיימה עולמות , דהלא אמרו חז"ל "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".
ועל המקרה המצער שאינה ה' לידה לא תיענש כלל וכלל, דהלא אמרו חכמינו "ורפא ירפא - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות ", ופירש אדונינו הרמב"ן בתורת האדם "פי' שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות ... ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל".
ובהמשך דבריו כתב הרמב"ן דלא זו בלבד שמצוה וחובה לרפאות את החולה אלא אף זאת: "כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים".
ודברי הרמב"ן הובאו בטור, והטור הוסיף "והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות".
וכל זה כאשר הרופא הרג בשגגה, אבל בנידון דידן לא הרגה את האיש כלל, אלא שנמנעה מלהצילו בטעות שדינו כאונס גמור, ולפיכך קילא טובא, דאף שההורג נפש בשגגה חייב גלות, מי שבטעות נמנע מלהציל, ובאונס גמור נמנע ממצות עשה דוהשבות ומל"ת דלא תעמוד על דם רעך, אין עליו שום עונש כלל, דלא זו בלבד דאונס רחמנא פטריה, אלא יתירה מזו הלא עשתה כמיטב יכולתה להצילו בכל דרך, וכל עיסוקה היה בהצלה, אלא שמרוב עומס טעתה והרי זה אונס גמור במניעת ההצלה, וכל כה"ג ודאי שאין עליה שום חטא ועון, ושום עונש.
ומי שצריך לעשות את חשבון הנפש ולהתוודות על עבירה שבידו אינם אותם רופאים ואחיות שעובדות במסירות נפש בתנאים אל אנושיים תוך כדי סיכון עצמי, אלא אותם אנשים שבגאוות לבם וסכלות רוחם מזלזלים בהוראות הרופאים ונוהגים מנהג אכזריות וגורמים להתפשטות המגיפה שרבים חללים הפילה.
ועליהם כבר כתב הגרעק"א: "הגאב"ד מזהיר עם זאת באזהרה גדולה, שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר ח"ו אף מעט מזעיר בהסתר, אלא לשאול מיד להרופא. והעובר על זה הרי הוא מתחייב בנפשו, ולא בנפשו בלבד כי יכול להיות תקלה על ידו ח"ו לנפשות אחרות, וסופו עומד ליתן דין על נפשו ועל נפשות אחרות, ונוסף לזה ביום הקדוש והנורא הזה שיזהר בעצמו מהעבירה הגדולה הזאת שהיא בכלל שפיכות דמים ביום הקדוש חלילה וחלילה".
סוף דבר אומר אני לאשה צדקת זו "לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך".