אאא

המציאות שאליה קמתי הבוקר הזכירה לי את המתרחש מעבר לים.

הקהילה השחורה מונה כ-13% מאוכלוסייה ארה"ב, אך אחראית על כ-40% מהפשיעה האלימה. למעלה מ-90% של מקרי רצח של שחורים בארה"ב מבוצעים על-ידי שחורים. למרות זאת, בשבועות וחודשים האחרונים ראתה ארה"ב מחאות רבות, חלקן אלימות, של ארגון BLM ("חיי שחורים נחשבים") נגד גזענות ממסדית ואלימות משטרתית נגד שחורים.

כלומר, במקום להפנות את האנרגיה אל מיגור הפשיעה, מפנה הקהילה השחורה – או חלקים נרחבים ממנה – את משאביה אל האשמת המשטרה.

אנחנו כמובן רחוקים ממציאות זו מזרח ממערב, ועדיין ראוי לשים לב להקבלה. החרדים בישראל מונים כ-12% מהאוכלוסייה, ולפי נתונים שפרסם פרופ' גמזו הם אחראים לכ-40% מהתחלואה של הימים האחרונים. ואילו סקירה קצרה של ערוצי התקשורת תגלה שהמיקוד הכמעט בלעדי של פוליטיקאים ואנשי ציבור חרדיים הוא באלימות משטרתית. "מפלים אותנו לרעה".

כאמור, מובן מאליו שאין מקום להשוואה מהותית; מקרי תחלואה אינם פשיעה אלימה, וההבדלים בין הקהילות הם אינסופיים. אבל הדימוי, גם לאחר כל האבחנות, אמור להדליק אצלנו נורות אדומות. האפשרות של הפיכת עצמנו לקורבנות היא זמינה ונוחה, אך באותה המידה היא מסוכנת והרסנית.

תומס סואל, כלכלן אפרו-אמריקני בכיר, כתב באחד מספריו כי "אינטלקטואלים נותנים לאנשים שכבר סובלים מהמגבלה של עוני את המגבלה הנוספת של תחושת קורבנות". בוודאי שיש לגנות אלימות משטרתית. אך הפניית האנרגיה הציבורית אל המשטרה, לצד המיקוד בטענת "המיעוט הנרדף" – בלי קשר למידת הצדק שבטענה – גוזרת עלינו את מגבלת הקורבן. ואוי לנו אם נגיע לשם.

אחד הערכים הבסיסיים ביותר בתורה הוא לקיחת אחריות. כבר בראשית הבריאה הושם אדם הראשון בגן עדן "לעבדה ולשמרה", וכך על כל אחד מאתנו מוטלת האחריות לבחור בטוב: " וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה". מי שמדגיש את היותו קורבן עושק מעצמו את הברכה של לקיחת אחריות. בהשאלה מלשון הרמח"ל, ניתן לכנות את מצבו "נהמא דכיספוא על סטרואידים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

האם אנחנו, בתור ציבור שלם המבקש לעבוד את ה', רוצים להגיע לשם? תמורת נזיד עדשים של סחיטת ה"אשם" – את מי שעשה אותו קורבן – נוותר בכך על היכולת לשפר את עצמנו, לגדול ולצמוח למקום של "רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה". האם בכך תהיה תפארתנו?

דווקא היום, כאשר עומדת לנו ההזדמנות לברוח לביקורת על המשטרה ועל המדינה, עלינו לבחור בטוב – לבחור בלקיחת אחריות. כולנו, קהילות ופרטים, יכולים לעשות יותר, להקפיד יותר על הכללים, ולהפגין פחות סולחנות וסובלנות כלפי קבוצות ויחידים המתנהלים בהפקרות (ולעתים בנצלנות), מסכנים את הציבור וגורמים להשנאת הדת ולחילול שם שמים מזעזע.

ובאשר למנהיגים הפוליטיים ואנשי הציבור: אנא מכם, הפסיקו לעסוק כל הזמן באלימות משטרתית ובהפגנות בלפור. אלה אינם אלא הסחות דעת; חבל בכלל להזכיר אותן. עסקו במה שבאמת חשוב לציבור החרדי: בדאגה לבריאות הציבור, באכיפת הכללים – גם אם נוח לנו יותר להשאיר את העבודה השחורה למשטרה – ובלקיחת אחריות על הציבור ועל העם.

עלינו להבדיל בין אשמה לבין אחריות. יש עוד אשמים, נכון, אך הם לא תלויים בנו. האחריות שלנו היא לדאוג לעצמנו. כאשר נפנה את מיקוד תשומת הלב אל עצמנו, נתחזק בחובתנו בעת הזאת כלפי שמים וכלפי אדם, נוכל לשאוף להיות "עם חכם ונבון" – חברה שאורחותיה מהווים דוגמה ומופת.