אאא

האמת היא שהקיץ עוד היה נסבל, הרגשתי קצת כמו ערבה חבוטה, נדדתי ממקום למקום אבל זה היה נסבל. לקח לנו זמן להשיג ספר תורה עם רשות לאחסן אותו בארון קודש של זק"א, במחסן של הבנין. הילדים אירגנו את הפתק על זמני התפילות עם כותרת יפה בחצי עיגול, עבדו חצי יום על המחשב כדי להנפיק אותה ושמחתי שיש להם תעסוקה.

זו כבר לא הייתה ההתלהבות של ההתחלה, היה חם ולא נוח להתפלל בחוץ. אבל חשבתי שכמו שיצאנו ביחד, כך נחזור גם ביחד, פחות או יותר. הבנתי את אלו שנמלטו אל המזגן, אם בתחילה כשהתפללו ביחידות ואם בהמשך כשכבר היו מהם יותר ויותר והם מינו כבר חזן משלהם. הבטתי עליהם בהתנשאות, נפולת של נמושות.

בסוף נותרתי לבדי, אני והאלול. רב השכונה החליט שזה לא עסק והגיע הזמן לפתוח את שערי בית הכנסת. האמת היא שהבנתי אותו, המניינים בחוץ אמנם יצרו הרבה שאלות הלכתיות, אבל התשובות הושגו באילתור, כמו כל המנין בעצם.

רב בית כנסת הוא רב של בית כנסת, לא רב של מתפללים מתחלפים שהיום כאן בחניה ומחר בגינה הציבורית. יש לו אחריות ויש גבול כמה זמן אפשר לתחזק שיגרת חרום. לא הפסדתי מניין אפילו פעם אחת, זה לא כמו בשטיבלאך שתמיד יש לך צ'אנס נוסף, אם אתה לא יורד בזמן לחניה, אין לך מנין ואולי אין בכלל – כי לא היו מספיק אנשים. אבל נמאס לכולם והבשורה על פתיחת השערים התקבלה במשיכת כתפיים מחוייכת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא יכולתי לחזור עם כולם, באמת שרציתי. אמא שלי חולת אסטמה וממעטת לצאת מהבית, עוד לפני בוא הקורונה. כשהבנו אי שם, בעבר הפרהיסטורי, שהנגיף מסוכן לקבוצות סיכון, קבענו כללים במשפחה, כולנו מקפידים על מסכות, בחוץ כדי לא להידבק ובפנים משום שאם נדבקנו. קנינו עוד כמה מכשירי סלולרי והקצבנו לכל ילד את המכשיר שלו, ללמידה מרחוק. לא אהבתי כל כך את הרעיון שיש לילדים סלולרי משלהם, למרות שהוא כשר לחלוטין. אני משתדל קצת להחליף מדי פעם, אבל מאז שהם קנו לעצמם עטיפות מיוחדות, הם קנו על זה בעלות. עוד עיקרון חינוכי התפוגג.

אין חתונות, בר מצוות, קרישמליינע, שולם זוכער או ברית יצחק. כלום, זירו, נאדה. בהתחלה לא היו, אחר כך נערכו כמה שמחות ונאלצתי לסרב בעדינות ולנמק, אנשים כיבדו את זה. הפורמט השתנה ולא חיפשו להגדיל עוד ועוד את כמות המוזמנים. נראה לי שכבר הפסיקו להזמין, אותי בכל אופן. עכשיו כשאני חושב על זה, אולי פשוט התייאשו ממני. הם מעתיקים את רשימת המוזמנים וכנראה נשרתי ממנה בשלב כלשהו.

יש בחניה שולחן כתר, מתקפל, של בית הכנסת. היה חדש פעם, כנראה נמאס לו גם. לפחות הגבאים לא דרשו אותו בחזרה, אולי כי גם בבית הכנסת אין קידושים המוניים. אז הוא עדיין זרוק בחניה, מתגעגע לחודשים בהם הוא היה "בימה", אמנם בלי שלושה אנשים מסביבו, אבל עם ספר תורה ובעל קורא. לכל אחד יש כמה רגעים של תהילה, שלו פשוט היו כבר ונותר לו רק להתרפק על העבר, אולי גם אני ככה.