אאא

יום שישי, ערב חג סוכות, סגר קורונה, על הקו חבר טוב באיזה עניין חשוב. אותו חבר ידוע גם כמומחה לחומוס, באותה השיחה, הזדמן לי להבין ממנו קצת יותר על עקרונות יסוד בחומוס משובח. התחלנו לדבר על החומוס וטעמיו. לדבריו, סוד החומוס נמצא במרקם, על מנת לדייק את מרקם החומוס צריך להגיע לנקודת הדחיסות/צפיפות הנכונה ביותר. אני בטוח שכישראלים חשוב לכם לקבל עוד קווים לדמותו של חומוס טוב, עוד נחזור לזה. אבל עכשיו, הגיע הזמן לדבר על המשבר הפוקד אותנו היום, אי אפשר שלא.

נראה שהקורונה תפסה אותנו לא מוכנים כלל; אנחנו כחברה לא נדרשנו לסוגיה של מחלות מדבקות באופן רציני מזה שנים, אנו בעיקר מכירים איומים מסוג אחר, אויב חיצוני מוגדר עם פנים וכתובת.

אך למעשה בכל ספרי ההיסטוריה מחלות מדבקות הן מרכיב יסודי שדרכו אנו מבינים את המציאות כולה, הדרך בה נבנו דתות, תרבויות, ממלכות ומעצמות, כולן הושפעו ממצבים אפידמיולוגיים שהיכו באנושות.

לצורך ההדגמה, נתייחס לאנושות כאל רשת של חיבורים, כולם מחוברים אחד לשני כמו חוטים במפת בד אחת ענקית. כל נגיעה עשויה להיות מורגשת בקצב הגלים מכל קצוות הבד, כך גם, אם תצית אש בקצה אחד של הבד, כולו יימצא בסכנת הכחדה.

כאן בדיוק נכנסת שאלת המרקם, סוג הבד, ומידת הצפיפות שלו. כמה ואיך אנחנו כבני אדם מחוברים זה לזה? ואיך השונות משפיעה על החיבור? והאם ישנה תקיפה על החיבורים?

כל סוג וסגנון תרבות מנהלת באופן שונה את המרקם החברתי שלה. וכשמדברים על קשרים חברתיים הכוונה לעוצמת הקשרים בין כל הפריטים בתוך הקבוצה.

ננסה למתוח ציר פשוט וגס בין שני סוגים קיצוניים של "מרקמים חברתיים" ודרך זה ננסה להבין ולמנן את נקודת האיזון. שני סוגים אלו מקבילים כמעט באופן מדויק לסגנונות התרבות שאנו עדים להם בתוך החברה הישראלית שלנו, על מנת לחיות בשלום בין כל החיבורים עלינו לנסות להבינם מעט יותר. כמעט כמו כל דבר אחר בחיים, שני הקצוות נמצאים על רצף שמלעשה מאפיין כל תרבות וחברה. ככל שהמגוון רחב יותר, כך ישנם יותר נקודות על הרצף; הרצף היהודי כיום רחב מאד, הקצוות רחוקים מאד, אך יחד עם זאת דומים זה לזה. אתאר פה את שני קצוות הרצף כפי שאני רואה אותם, שני קצוות אלו מרכיבים קו אחד שלם ומחבר של האומה כולה: מן הקצה האחד, הקצף הצפוף, ומן העבר השני של הרצף, הקצה המרווח:

הקצה הצפוף

אנשי הקצה הצפוף חיים בתרבות מאוד מלוכדת ודחוסה, כולם באים במגע עם כולם, גבולות הפרט מטושטשים לחלוטין, ניתן לראותם באור חיובי, כקבוצה סולידרית, מחוברת ותומכת זה בזה. הסיכוי של האדם בתוך קבוצה זו לחוש בדידות נמוכה עד מאוד. קצה זה בדרך כלל מאופיין בחדגוניות ואחידות; כולם לבושים זהה, מדברים בסגנון דומה, מחשבותיהם זהות זו לזו- כוחם באחדותם, נראים הם "כחול אשר על שפת הים".

גודלם הנפשית המחשבתית והרוחנית זהה כמעט, חריגה מתוך הקבוצה לא תמיד מתאפשרת, בין לחיוב ובין לשלילה מקו הנורמטיבי של הקבוצה. בקבוצה זו כולם מכירים זה את זה יודעים כולם גם את חסרונם ומצוקתם אחד של השניה. יש את אלו שתדיר מפיצים דברים ("סופר ספרדרים"): כגון אהבה, אינפורמציה זה לזה, כך שבאופן מסוים, כולם חווים את כולם. כמעט ואין דרך לנשור החוצה מקבוצה זו, החיבור בין כל חברי הקצה הצפוף הוא חזק ביותר, כולם שם מחוברים בעבותות חזקות שאינם ניתנים לפירוד. 

הקצה המרווח

אנשי הקצה המרווח חיים לבדם, כל אחד מנהל באופן עצמאי את ענייניו, מגדיל את כוחו ויכולותיו מתוך הבנה שאם לא יפעל באופן הזה לא יהיה מי שיתמוך בו. מחשבותיו חופשיות מסביבתו, הוא מפתח טעם אישי משלו בסגנון לבושו, מאכליו, המוזיקה לה מאזין. יחסיו עם סביבתו, מאופיינים בכך שקיים חוזה חברתי שקובע גבולות ברורים ביניהם, כך שכל בדיד בקבוצה תוחם את עצמו כדי לא לפלוש אל גבולותיו של חבריו ובכך למנוע פגיעה האחד בשני. אנשי ה"קצה המרווח" נראים הם "ככוכבי השמים"- כל אחד עם שם ייחודי משלו, כשנמדדים מרחקים עצומים בינהם, נראה כי כל אחד שונה בתכלית מכל השאר. ניתן לראות אותם באור חיובי בכך שסגנון זה מעניק לכל אחד מרחב מאפשר לצמיחה אישית, בסגנון מרווח זה ישנו מגוון רחב של סוגים וסגנונות והסיכוי לנשור מקבוצה זה גדול מאוד, והחיבורים בינהם רופפים מאוד.

בקבוצה הראשונה(הצפופה)מורגשת בעיקר "אהבה" ובקבוצה השניה(המרווחת) בעיקר מה שמורגש זה "כבוד".

אהבה וכבוד (חסד וגבורה)

בכל מערכת יחסים בין בני אדם קיים בתדר הרגשי שני רכיבים יסודיים שהם אלו שקובעים את טיב היחסים ביניהם. הרכיב הראשון הוא "אהבה"- כמה הם אוהבים זה את זה; רכיב זה קובע כמה משיכה ורצון לקרבה יש להם האחד כלפי השני. הרכיב השני, כמו מגנט, ההפוך ממנו הוא "כבוד"- כמה הם יראים זה מזה. רכיב זה קובע כמה דחייה ורצון למרחק (דיסטנס) יש להם זה מזה.

כמו בכל המציאות כולה גם כאן אנו נדרשים לאיזון בין שני הכוחות המנוגדים הללו. אהבה חסרת גבולות עלולות לבלוע אחד את השני ואילו, כבוד מוגזם עלול ליצור ניכור ולהותיר בדידות. כאמור, אנשי הקצה הצפוף מאופיינים בעודף אהבה, לעומת אנשי הקצה המרווח, שסובלים מעודף כבוד.

מחלה מדבקת 

התורה מפרטת לנו בפרשת מצורע מהי הדרך לבלום את התפשטותה של מחלת הצרעת, החל משלב הגילוי והבדיקה שקובעת אם האדם אכן חיובי לצרעת, לאחר מכן, שלב ההרחקה החברתית והבידוד, ולסיום, החלמה וחזרה לקהילה. חכמינו ז"ל מציעים לנו פרשנות עמוקה לתופעה: מחלת הצרעת באה כדי להסדיר את ההתנהלות התקינה של החברה, ולמנוע את הנגע הרוחני של "לשון הרע" - שהיא למעשה חברה ללא גבולות בין כל חבריה אשר נמצאת בסכנת הדבקה של לשון הרע.

מושג שלמדנו להכיר בתקופה האחרונה זהו "מפיץ על" בהקשר החברתי , זהו אותו הולך רכיל שמפיץ ללא גבולות פיסות אינפורמציה רעילות בין חברי הקהילה , אותו אחד לוקה בצרעת כדי לעצור את שרשרת ההדבקה ולבודד אל מחוץ למחנה.

"שלא נהגו כבוד זה בזה.."

מסופר על עשרים וארבע אלף תלמידיו של רבי עקיבא שמתו בעוון זה שלא נהגו כבוד זה בזה, היה חסר בהם רכיב הכבוד. הם היו מלוכדים ולכודים כאגודה אחת באהבה ואחדות אך בלי דיסטנס וכבוד. יתר מדי מידת ההשתוות. ממש כמו אנשי הקצה הצפוף. חז"ל חושפים בפנינו את הנסיבות כפי שהם במובן הפשוט והגשמי. (בדיוק כמו ששנאת חינם הייתה המציאות הפוליטית שיצרה קרע בעם והחלישה אותו מול האויב החיצוני שהחריב את בית מקדשינו) כתוצאה מזה שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו "כבוד" זה בזה והיו כדבוקה אחת מלוכדת, הם מתו במגיפה.

אנו למדים מזה שמגיפות באות כדי לאזן ולתקן את האינטראקציות החברתיות שלנו.

מרקם החומוס

נחזור לשיחת מרקם החומוס, חבר שלי ממשיך ומסביר, כאחד שנולד בחברה תל אביבית ולימים חזר בתשובה והשתלב בחברה החרדית, שהוא מזהה הבחנה ברורה בין המרקם החברתי המלוכד והצפוף של החברה החרדית לעומת המרקם החברתי האוורירי והמפורד של תל אביב. כמו בכל דבר אחר בחיים, יש בכל אחד מהמרקמים מעלות וחסרונות.

במרקם החרדי הצפוף (בעיקר החסידי) במחיר הלכידות החברתית המקום של האינדיבידואל תחום מאד. כולם כמשפחה אחת גדולה, הצבעים של הפרטים דומים אחד לשני, צבע די אחיד, הוא נטמע בתוך ההמון מתוך בחירה להתאחד. אנסה לטעון בזהירות שכך נראה מצב של "לא נהגו כבוד זה בזה"- זה בזה- כל אחד ואופיינו היחודי והשונה של חברו.

כרגע, בעת המגיפה, אנו נדרשים לשנות את המהות שלנו, את המרקם שלנו, לאוורר את החיבורים. הקורונה אוהבת את זה שאין בין אדם לאדם גבולות של כבוד, היא הייתה רוצה לראות אותנו רביכה אנושית דבוקה אחת גדולה. על מנת להתרפא, עלינו לנהוג מרחק זה מזה, שכל אחד שיגדיר מחדש את התא האפידמיולוגי שלו ובלי לטשטש את גבולותיו את האחר. כל אחד שיחזור לבסיס, למשפחה הגרעינית שלו.

הדרך לנהוג כבוד זה בזה פירושו להחזיר למרכז הבמה את המשפחתיות, כל אחד מקבל מקום של כבוד בתוך משפחתו הגרעינית. בניגוד לגישה הצפופה שממרכזת את ההוויה סביב דמות קהילתית מרכזית, תוך כדי החלשת מעמדה של המשפחה והעומדים בראשה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ומילה על סוכות..שחגגנו זה עתה

"למען ידעו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"

מצוות הסוכה באה על מנת לשחזר את מה שהיה אי שם באותם ימי המדבר כשהיינו במציאות ארעית. כעבדים נמלטים, חסרי קורת גג, אך יחד עם זאת נודדים בדרך בבטחה בעקבותיו של משה רבינו.

וכפי שמתואר, צורת החיים שלנו אז באותן סוכות ארעיות, הפתיעה מאוד את בלעם. וזאת משום הוא ציפה לראות עם של עבדים חסרי כבוד, בלי דיסטנס, בלי ארגון וסדר אחד בתוך השני. אך למעשה היה פעור פה כשראה את המבנה החברתי המאורגן והשמור בתוך עם ישראל. הוא נכח לגלות כי כל משפחה שמרה על גבולותיה בצניעות, כל אחת באוהל משלה. ויותר מכך, פתחי האוהלים הוסטו כדי שלא יהיו מכוונים זה לזה, הכל כדי לשמר סדר וארגון חברתי עם גבולות חזקים.

מתוך כך הסיק על עוצמת נוכחות ה' בקרבם, כי הדרך היחידה לקיים חלוקה חברתית מרווחת שכזאת היא רק על ידי כוח גדול שנותן הרבה מקום, ובמקביל מאחד, מלכד, ומארגן את כולם. (בדיוק לשם כך בהצעת בלעם נכנסו בנות מואב והחטיאו את בני ישראל, פרמו את המסגרת החברתית, וזאת על ידי טישטוש גבולותיה של משפחות ישראל. ושוב, כתוצאה מכך פרצה מגיפה נוראית שהחלה להרוג בעם ישראל)

לכן חשוב שנדע, כשישבנו בחג הסוכות מופרדים כל אחד בסוכתו עם המשפחתו הגרעינית תחת כיפת השמים, שברגעים אלו ממש, אנחנו כעם, כקהילה, התקדמנו לקראת איזון מחודש ומתוקן ומדיוק יותר במרקם החברתי שלנו.