אאא

אני מביט אחורה על פסח תש"פ, ורוצה לתלוש את השערות מההבנה המאוחרת כמה נאיביים היינו. כמה שמחנו שהקורונה "נפלה" על האביב, כשמזג האוויר נוח לקיים תפילות בחוץ, וכשאין תפילות ארוכות במיוחד כמו שיש בימים הנוראים ובחגי תשרי...

כשאני חולק את ההרהורים הללו עם השכנים שלי, הם כמובן סונטים בי. החסידים שבהם, משום ש"עיני הבדולח של רבותינו ראו זאת כבר אז והתייחסו מראש למגיפה כבלתי מסוכנת", כלומר לא התייחסו. והליטאים שבהם, מתפללי בית הכנסת שלי לשעבר, לא יכולים להתהדר בכך שהבינו מראש שהמגיפה בלתי מסוכנת, אבל לפחות הם תפסו את זה מהר, בעוד אני מסומן כשוטה הכפר שמתעקש שלא להבין עד עתה את מה שכולם אבל כולם כבר הבינו.

הנס שלי הוא, שהמסכה מגנה עלי, כך הם לא רואים את פני מתכרכמות בכל שיחה כזו. אני לעומתם יכול לראות את החיוך הלועג, גם כשאני מקפיד על מרחק לפי הכללים. זו בעצם שיחה שמתקיימת בהליכה, אני פוסע אחורה עוד ועוד, כמו "עושה שלום" שלא נגמר, והם מתקרבים כדי שאוכל לשמוע מה הם טוענים. לא בכוונה חלילה, רק כי אין להם מושג למה אני זז באי נחת כל הזמן.

יותר קל להרים ידיים, להשתכנע שהמהומה העולמית בלתי מוצדקת ומשרתת אינטרסים מתחלפים. גם אם נוותר על הקונספירציה, שרבים משכני מאמינים בה, נוכל להישאר עם חושים טבעיים בריאים שמאפיינים אנשים שאינם מחוברים לחדשות, שכך הם לא נבהלים מכל שמועה. זו תמציתה של אחת הטענות שחוזרת על עצמה. אכן אי אפשר להתכחש לכך שהבהלה והזהירות הם נחלתם של אלו שמעודכנים במה שקורה, אלא שיש הסבר הגיוני יותר לכך שהמנותקים מהתקשורת לא נזהרים. אני לא מצליח לשכנע בהסבר הזה אפילו את עצמי.

 אכיפת איסור התקהלות בבית כנסת (צילום: דוברות המשטרה)

הסיבה שאני לא מרים ידיים, אלא ממשיך להתפלל כנזוף תחת השמש הקופחת, היא בגלל אמא שלי. היא גם מבקשת זאת במפורש, אבל גם לולי הייתה עושה זאת לא הייתי יכול להרשות לעצמי ללכת אליה כשאני יודע ששהיתי בבית הכנסת השכונתי קודם לכן.

כשמישהו משתעל אני מתרחק כמטחווי קשת, בשטח הפתוח. אבל מהסיפורים שאני שומע, אנשים בעלי תסמינים מתירים לעצמם להיכנס למקומות סגורים עם מסכה, במקרה הטוב. אין לי ברירה ואין לי אופציה להרים ידיים, אז אני מגייס לעזרתי את החינוך הישיבתי עליו גדלתי: "אל יתבייש מפני המלעיגים עליו בעבודת השי"ת". עבורי כרגע זו עבודת השם. 

בישיבה גם חינכו אותנו שההמון טועה, כמעט כסימן לדרך הנכונה איך נכון לנהוג; פשוט ההיפך מהם. זה היה יכול להועיל, אילו ההמון היה אנשים זרים, ואני הייתי חלק מקבוצה נבחרת שיודעת לנהוג נכון. אבל עכשיו החברים שלי הם 'ההמון', ואלו שנוהגים נכון הם אלו שבכל אורחות חייהם רחוקים ממני עד מאוד ומוטב שהדבר יישאר כך.

זה משאיר אותי בתחושת מחנק עמוקה, שמטפסת במעלה הגרון. אני חייב לבדוק אם זה לא תסמין של קורונה.