אאא

הודעת המייל הייתה פשוטה ולאקונית. "עובד יקר, עקב המצב אנו נאלצים להוציאך לחל"ת. פרטים והסברים בקובץ המצורף".

אני יודע, מאות אלפי עובדים הוצאו לחל"ת בחודשים האחרונים. ועדיין ההודעה נפלה עלי כרעם ביום בהיר.

הייתי אחד העובדים הוותיקים ביותר בארגון חרדי מהמבוססים ביותר,  יד ימינו של המנכ"ל ואיש סודו של הבעלים. עד אותו רגע חיי היו סיפור הצלחה כמעט בכל קנה מידה.  בעצת רבותי פניתי לעבוד בקרן גדולה שפועלת בתחום חיזוק היהדות בארץ ובעולם . הייתה לי עבודה תורנית במקום יוקרתי עם משכורת מכובדת ותנאים חלומיים. שילוב מנצח של תורה וגדולה. במרוצת  השנים הציעו לי לעבוד במקומות מתחרים עם משכורות גבוהות יותר. תמיד סירבתי. האמנתי כי מקום טוב לא עוזבים ויהי מה.

ביום כיפור שעבר עוד קיימנו תפילת ענק עם כל הבוגרים שלנו. התפילות היו כל כך משמעותיות שבנעילה כבר חשבנו שהמשיח יגיע. בשמחת תורה רקדנו עד לב השמים.

ואז הגיעה הקורונה. אם רוצים לדייק עוד יותר: הקורונה פגשה את חיי ב-19 במרץ בשעה 15:46.

זה היה הרגע בו התבשרתי כי הקרקע הכלכלית נשמטה מתחת לרגלי.

לא, לא חליתי במחלה ב"ה, וגם המבוגרים שבמשפחתנו חיים ובריאים. ועדיין הקורונה הלמה בנו בעוצמה מהממת. פתאום כל התוכניות על העתיד הכלכלי, כל הציפיות וההערכות לעתיד, הכל נגוז ונעלם כמו עשן ברוח מצויה.

נשארתי עם כלום ביד, פשוטו כמשמעו.

לקח זמן עד שהמשמעות חלחלה ועד שתופעות הלוואי השונות הופיעו. תחילה בא שלב ההכחשה. זה לא יכול להיות. אנחנו הרי גוף עם הפילנתרופים הכי חזקים ומבוססים בשוק. אנחנו מחוברים עם משרדי הממשלה בעשרות שיתופי פעולה. מי יכול עלינו בכלל?...

שיחה קצרה עם יו"ר הארגון חשפה את האמת המרה. התברר שבעלי הקרן, פילנתרופים מדרום אמריקה, חווים התרסקות כלכלית קשה. עשו לנו שיחת זום משותפת לכל העובדים. הפילנתרופים מלמלו כמה מילים. הרבנים השמיעו דברי חיזוק. ואני אנא אני בא?

ואז בא שלב ההפנמה. קראתי לילדים ואמרתי להם שהחגיגה נגמרה ולחג הפסח  קונים רק מה שחשוב ונחוץ. אחר כך צריך לספר לחברים. בהדרגה המשפחה המורחבת מבינה שאתה כבר לא עסוק ויש לך זמן מיותר. אתה זמין לטלפונים ועונה בנפש חפצה פשוט משום שאין לך שום דבר אחר לעשות...

אחר כך מגיע שלב האבל והתהיה. מה עושים הלאה? איך ממלאים את שעות הריק? איך משקמים דימוי עצמי שהתבסס על פרמטרים מסוים של עבודה ומעמד חברתי?  

עקבתי באופטימיות אחר המספרים היורדים וטיפחתי תקווה שעוד מעט המחלה הארורה הזאת חולפת מהעולם והחיים שבים למסלולם הנעים והמוכר. עד שבא הגל השני וריסק את הפנטזיה הזאת.  כלה קיץ עבר אלול נגמרו החגים ועדיין לא נושענו.

אני קם כל יום לכאב ולתסכול כאלו אין  מקום  עבורי בעולם. אני מתקשר לכל החברים של פעם ומתחנן לקבל צ'אנס לעבודה כלשהי. התשובה תמיד קבועה: "כמוך יש עוד אלפים. שלח קורות חיים ונהיה בקשר".

אנשים מדברים על המחיר הבריאותי של הקורונה. על החולים שנפטרו ועל המחלימים שמי יודע אילו תופעות לוואי יצוצו אצלם בעתיד. אבל תחשבו על הנזק הכלכלי האדיר ועל ההשלכות הנפשיות והאישיות שלו. אלה לא פוסחות על איש. עוני, מתחים בבית, קשיי שלום בית וקשיי חינוך, אובדן הערכה עצמית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זה לא רק "המבוגרים". זה כל אחד מאתנו.  

מטה לחמנו נשבר, פשוטו כמשמעו. 

ברגעי הפנאי המרובים שיש לי אני תוהה על התנהלותם של אחי ואחיותיי החרדים. הרי כולנו אמונים על גמילות חסדים ברמה שאין כמוה בעולם. כולנו גדלנו על הסיפורים של חולה יהודי  בקצה העולם שכולם מתגייסים לעזרתו. מי כעמך ישראל.  אז איך זה שכאשר מדובר במשבר תעסוקתי של מאות אלפי אנשים ובנזקים המשפחתיים העצומים הנובעים ממנו - דווקא שם אנחנו נתקפים באדישות תמוהה ובלתי מוסברת?

בכל הנוגע לממד הבריאותי של המשבר אנחנו שומעים תירוצים למכביר. אך מעטים מדברים על הנזק הכלכלי עצום וביחס אליו אף אחד מהתירוצים הללו אינו תופס.

הצונאמי הכלכלי כבר כאן ואם לא נתעשת הוא ישטוף את כולנו.

כדי לצמצם את הנזקים אנחנו לא נדרשים להרבה. 

רק לשמור על הנחיות  וזה הכל.

אחים יקרים תצילו אותי, את העתידי שכרגע הוא בַּעֲבָרִי.