המלונית ריפאה אותי - אבל לא מהקורונה

סלפי אחרון עם הכנרת, שיחה אחרונה עם הבית לגלות ש"לא נעים אבל מסתדרים בלעדייך", דבק סלוטייפ בנורת המקרר, איסוף חבילות ריחניות מחממות לב שהגיעו מחברות מקסימות וזהו. שבת עוטפת את מלונית הקורונה. בלובי כולן מסתובבות רחוצות, מאופרות וחגיגיות. נשים שהכרתי קודם מפגישות אקראיות בחדר האוכל עם מטפחות וחלוקים נראות פתאום שונה עד שלולא ה'שבת שלום' הלבבי שלהן לא הייתי מזהה אותן כלל.

רגע של קידוש. אנשים סוחבים מהקבלה כיסויי מיטה שישמשו כמפה על שולחן השבת שלהם, חדר האוכל נראה כמו אולם חתונות עמוס אורחים - אבל ממש לא ברור לאיזה זרם משתייכים החתן והכלה הדמיוניים שלי. ספודיקים לצד קנייטשים, נשים עם סינרים לבנים לצד בובואים ספרדיים, פסיפס של מראות, קולות, טעמים.

אני מוצאת לי ולבתי שאיתי שולחן בפינה, מוחה דמעה של געגוע הביתה, לילדים, לחיים שהשארתי באמצע. הבר מלא כל טוב, הכל בפס אחד, אין כללים או חוקים, אין סדר כרונולוגי של המנות, כל משפחה והאופי שלה. בחלק מהשולחנות אני קולטת מאכלים שאנשים הצליחו להגניב למקום. רק תנסו לבקש ממרוקאים להסתדר בלי חריימה או חלה מאפה בית.

האיסטניסטית שבי מתכווצת קצת במקום. לא נאה לה לשוחח עם כל אחת כי היא 'אברייכית' מדי או שהלוק הכללי שלה לא עובר לי. סמכו עליי שאמצא משהו. אני מנסה להתרכז בצלחת שמולי ורק לחייך בנימוס, אבל האווירה במקום מתחילה להתחמם.

גדולה לגימה שמקרבת? נסו שירי שבת במגוון סגנונות. ק-ה אכסוף הקרלינאי עולה בהרמוניה יפהפייה משולחן אחד וככל שהניגון מתקדם, אנשים נוספים מצטרפים למקהלה הספונטנית, מתנועעים בדבקות ולראשונה בחיי אני עדה למיני טיש. ללא אדמו"ר אבל עם כל כך הרבה נשמה. בצעד אבירי אחד החסידים מניח את השטריימל שלו על ה'מורי' המקומי והטיש מרקיע שחקים. הדילוג המיוחד הזה בין שירים חסידיים לפיוטים מזרחיים מחלחל בי עמוק, מסחרר אותי.

משהו נשבר. נפלו מחיצות.

אני עומדת בצד, הבת שלי מתחננת על נפשה שלא אעשה לה פדיחות ואתחיל למרר בבכי. אני נושמת עמוק וקולטת את עצמי כאילו מלמעלה, בתוך הבליל המוזר הזה ופתאום נעים לי. פתאום אני מרגישה שייכת.

חבורת הנשים סביבי הולכת וגדלה ואנחנו מתחילות להחליף משפטים קצת יותר מורכבים מ"שבת שלום" מנומס. מה ההסתברות שאגלגל שיחה קולחת עם גוראית תושבת אשדוד ואגלה שבעצם אנחנו דומות כל כך. היא מספרת לי על משפחתה, על הקורונה הארורה שאילצה אותם להגיע למלונית, זקוקה לחסדי מכונות הכביסה שאנשים טובים תרמו, על כך שהיא שבועיים מנותקת מהקהילה בלי לחגוג את חג הסוכות כראוי. אישה אחרת מצטרפת לשיחה, מבררת האם הצלחתי להכיר את אטרקציות המלון, בלחש היא משתפת אותי היכן נמצאת הפינה הסודית שלה ועל הרגע שהיא שוכחת מהרעש, בלאגן ושבעת ילדיה, ולוקחת זמן לעצמה מול הנוף. אחרת מספרת על העונש שקיבלו קבוצת בחורים שניסתה לבדוק את מצב הטמפרטורה בבריכת המלון והעיפו אותם לבידוד בבית, תושבת קרית ספר מספרת בעיניים נוצצות על 1,500 ילדים שחגגו שמחת תורה ביחד וכמה מרגש זה היה.

לרגע אני חשה בקייטנת אמהות, מה שלא הכרתי בחיי, והיה שנים מושא לסטנדאפ, הפך מוחשי. הופה, הסרקזם חוזר אליי סוף סוף. אני כמעט נכנעת לו אך מצליחה להדוף אותו ברגע האחרון, לא נותנת לדבר להרוס לי את אחד הרגעים היפים שחוויתי. איחוד מזוקק של כל זרם אפשרי בערך וכולנו תחת מטרייה אחת. "המגזר החרדי". אנשים מבחוץ כמעט ולא מבדילים בינינו, אבל איכשהו הצלחנו להתפלג לאינסוף תתי-קבוצות.

וזה המענה הכי טוב לכל מי שמנסה לחבל בדבר הקסום הזה, במגזר שלם. המלונית ואחותה הגדולה, הקורונה, איפשרו לנו חיבור שלצערנו לא קורה כל יום ולמעשה גילו לנו כמה המכנה שלנו משותף כל כך - המסירות לכל מה שקדוש ולכל מה שהוא ערך עליון. זה בסיס קיומנו ולזה אין תחליף.

זו צידה לדרך שאקח איתי לנצח, שיעור שנצרב בי היטב.