אאא

דמיינו לעצמכם שאתם חיים בשדה הזרוע מוקשים בלתי נראים, כל צעד שאתם עושים עלול לגרור אחריו פיצוץ. כל רשרוש קטן עלול לבשר על אסון בדרך. מאז פרוץ משבר הקורונה כך נראים החיים במשפחותיהם של אלפי ילדים, תלמידי מערכת החינוך  החרדית, הסובלים ממחלות רקע שונות.

זו לא חייבת להיות מחלה דרמטית במיוחד. סוכרת נעורים, למשל, או מום מולד כלשהו. אפילו סרטן נעורים שהילד הצליח להתגבר עליו. לרוב אלו מצבים כרוניים, שבאמצעות אורח חיים מאוזן וטיפול רפואי נכון ניתן לחיות איתם ולהאריך ימים ושנים. אולם הקורונה ערערה את הוודאות הזאת. עבורם הנגיף עלול להוות גזר דין מוות, פשוטו כמשמעו.

אם חשבתם שהקורונה היא רק בעייתם של ישישים הסובלים ממחלות רקע, קבלו את הסקטור שאף אחד לא מדבר עליהם ולא משמיע את זעקתם: ילדים בעלי מחלות רקע ומצבים רפואיים שונים שהקורונה מהווה עבורם סכנת נפשות. ויש מאות ואלפים כאלה, במערכת החינוך החרדית לבדה.      

"עוד לפני שנולד מוישי שלנו  ידענו שיש לו מום בלב", מספרת לנו גברת ר', תושבת מרכז ירושלים. "אבל עד הלידה לא ידענו את גודל האתגר. אחסוך מכם את התיאורים של לידה, ניתוח, כישלון, נסיעה לסיאטל, ניתוח, שהייה חצי שנה, חזרה לארץ. נכון להיום  מוישי הוא ילד  חכם ויפה תואר, אבל עם מום בלב. הוא לוקח תרופות ועובר בדיקות  תקופתיות אבל פרט לכך הוא הולך לחיידר כמו כל ילד אחר. פעם בשנה מוישי נכנס לאשפוז יזום בו הוא עובר סדרת בדיקות לראות מה מצבו. נכון להיום הלב שלו עובד בספיקה של חמישים אחוז בלבד, שזה אומר תפילות בלתי פוסקות, ואנחנו מודים לה' על כל יום שמוישי עדיין אתנו...".

כשהגיע הקורונה, התברר שמעל ראשו של מוישי מרחפת סכנה חדשה ובלתי צפויה. לאור מצבו הבריאותי עלולה ההדבקה לפגוע בו אנושות.

"כמובן שנלחצנו מאוד", מספרת ר', "בגל הראשון כולם נשארנו בבית מפורים עד שבועות יחד עם כל עם ישראל שהיה בסגר ולכן עוד לא הבנו את גודל האתגר. בחודש תמוז החיידר חזר ללימודים ומוישי נשאר בבית עם למידה מרחוק. אבל קשה לו. קשה לו מאוד לראות ולשמוע את כל החברים חוגגים בכיתה והוא לבד בבית עם העוזרת".

"החברים התייחסו אליו באופן יוצא מן הכלל! הם היו באים לשחק אתו מרחוק ועומדים תחת המרפסת ומשחקים ארץ-עיר. כל הדודים מתקשרים ומדברים אתו מדי יום. אפילו הרב דיבר אתו בטלפון מדי יום שישי. אבל מוישי כבר מאבד סבלנות. קשה לו וקשה לנו".

"בחודש אלול כולם לומדים ומוישי לבד בבית. שוב מתחילה המלחמה על ליבו שלא ילך לחיידר. שוב מתחיל הנרטיב המטלטל של "משעמם לי", "אני משתגע".  אנחנו מנסים הכל – הבטחות, ברכות, מתנות. אבל מוישי נכנס לדיכאון מהשעמום ומהשממה...".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

בשבוע האחרון של השנה קמה ר' בבוקר עם חולשה נוראית בכל הגוף. "דבר ראשון הכנסנו את מוישי לחדר סגור ולא התקרבתי אליו. למחרת הגיעו התשובות. אשר יגורתי בא לי: אני חיובית לנגיף. בעלי הזמין מונית ונסע עם מוישי לאבא שלו מראש השנה עד אחרי יום כיפור. אני נשארתי לבד בבית עם הילדים. כמה שכנים צדיקים שלחו לי אוכל לחג. לא די שהייתי חולה אלא כל כל עשרת ימי תשובה עברו עלי בבדידות בעודי מטופלת בכל ילדי המשפחה".

"לאחר הצום חלפו סימפטומי הקורונה ובאישור הרופא הוחלט כי מוישי יחזור הביתה. אבל הנה חזרנו לקרב היום-יומי אם מוישי הולך לחיידר או לא".

הוויכוח הציבורי הסוער בשאלת פתיחתם של החיידרים תפס את הוריו של מוישי כמו גם מאות הורים אחרים בדילמה לא פשוטה. העובדה שכל הילדים ישובו לספסל הלימודים, בעוד ילדיהם נאלצים להישאר בבית, ללא מסגרת הולמת ואפילו בלי לימודים טלפוניים, מותירה אותם במצב של חסר אונים מוחלט.

"אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות", אומרת לנו בכאב גם הגברת לאה ר', תושבת מודיעין עילית שבנה סובל מסוכרת נעורים. "פתיחת המוסדות בעת הזאת מעמידה בפנינו דילמות קשות שחורגות מיכולתה של משפחה רגילה להתמודד אתה. למה למהר ולפתוח את מוסדות הלימוד ולהעמיד אותנו מול המאבק הסיזיפי היומיומי להסביר לילד שלנו למה לכל החברים מותר ורק לו – אסור. איך יהיה אפשר להשלים ולתקן את החסכים הנפשיים והלימודים הנוצרים בעת הזאת? האם תמנו לגווע?".