השעה אחת וחצי בלילה, אני יורד את רחוב בר אילן המפורסם, הרחוב שומם. בשנה שעברה, בלילה הזה של יום ההילולה, ליל ג' בחשון, באותה השעה, היו ברחוב פקקי ענק.
מחוץ לבית העלמין, שלוש נשים עם ספרי תהילים נשענות על הקיר, זה הכי קרוב שהן הצליחו להגיע לציון. לצידן, אבא שמעלה את בנו מעל החומה בניסיון להגיע לציון הקדוש.
החנויות ברחוב, סגורות, גם זה בשונה משנים קודמות. כנראה עוד עסקים שניזוקים מהמגיפה והסגר.
אני מתקדם לשער של בית העלמין, שם עומד הרב יעקב עדס יחד עם עוד כשלושים אנשים, עם מסכות, צועקים "שמע ישראל".
בשער של בית העלמין עומד שומר יחד עם צוות מג"ב, מכניסים אנשים בנגלות מצומצמות של עשרה אנשים בכל פעם. עשרה יוצאים ועשרה נכנסים.
אני ממתין בשער, בסבלנות. כולם מסביב נושאים תפילה חרישית, מנצלים כל רגע. ברקע, הרב עדס עדיין זועק לשמים, בתפילה ובתחנונים, שיתבטלו הגזירות הקשות.
כעבור מספר דקות אני ועוד תשעה לצדי, מקבלים אור ירוק להיכנס. "אחרי הבחור עם הכיפה השחורה - תסגור,, נשמע השוטר צועק למאבטח בשער.
בשנה שעברה גם לקח הרבה זמן להיכנס, אבל אז זה היה בגלל עומס העולים לציון - ולא בגלל הסגר או המגבלות.
גם מסביב לציון של מרן עומדים צוות של שוטרי מג"ב, עשרה אנשים ואמא אחת שבוכה. כל אחד שמצליח להגיע בסמוך לציון, מנצל את הזמן להתפלל, לבקש ולהתחנן.
לצידי, עומד אמיתי, הוא משתף אותי בתחושות: "שנה שעברה לקח לי שעה להגיע לפה, השנה זה הרבה יותר קל - אבל יותר עצוב".
"שש שנים אני עולה לפה ביום הזה הוא מספר, זו הפעם הראשונה שאני מצליח להשתטח על הציון", הוא מוסיף.
לא רחוק משם יושב יוסף על הכסא, מחזיק קופסה של עוגיות, מזכה את הרבים בברכה לעילוי נשמתו של מרן. "תגיד", אני שואל אותו, "כמה אנשים היה פה היום?".
הוא מניח את הראש ואומר בקול נשבר: "עצוב, זה קשה, הייתי שמח אם היו פה יותר אנשים שהיו מברכים לעילוי נשמת מרן".
אני יוצא בחזרה החוצה, הרב עדס סיים זה מכבר את תפילתו ועזב את המקום. הרחוב התרוקן. בודדים ממתינים בשער, רוצים להגיע אל הציון.
מאיר, עומד שם ממתין לתורו, ואומר לי: "זו הצגה, האנשים החשובים נכנסים בשער מאחורה".
אני הולך לשער מאחורה, רואה שהוא סגור, מאחוריו יושב אדם ומדבר בטלפון. "אפשר להיכנס מפה?", אני צועק לו. ומעבר לשער, דממה. במשך כמה דקות הוא שומר על שתיקה, עד שאני הולך.
בחוץ, מסביב לבית העלמין, התמונות של מרן הרב עובדיה זכר צדיק לברכה, מתנופפות על לוחות המודעות. מזכירות למי שמסוגל לשכוח, שהיום ההילולא.
השעה כבר שלוש בלילה, לפנות בוקר, הרחוב שומם, גם ציונו של מרן שומם, רק בודדים נותרו על הציון. וכל השאר, זוכרים ומתפללים מרחוק.
לשנה הבאה, בתחיית המתים.
