לפני כשלושה שבועות, כמה ימים לפני סוכות, התבקשתי על ידי שוקו, עורך המשדר היומי המרכזי של ynet, לתפוס "עמדה טובה" באחת השכונות החרדיות של ירושלים ולהתמקם בה לדיווח פלוס מרואיינים על החשש מהתקהלויות אסורות לקראת החג ובימי חול המועד.
האווירה הציבורית והתקשורתית באותה השעה הייתה של הפקרות מוחלטת בריכוזי המגזר הבאה לידי ביטוי ב"מסיבות הדבקה" המוניות כביכול - החל בתפילות הימים הנוראים וכלה בהשלמת ההקפה השביעית במוצאי שמחת תורה.
"מה, שוב נחפש הפרות במאה שערים?", שאלתי רטורית את משה הצלם, כשהתקשרתי לתאם שעה ומיקום, "בוא נדווח הפעם מאיזה שטיבל סגור, משוק ארבעת המינים במרחב הפתוח, מיריד סוכות עם מסכות ואלכוג'ל". הלוקיישן שנבחר: בית הכנסת מוסאיוף שבשכונת הבוכרים. חרדי הארד-קור, אבל הכי מקפיד.
הגענו למקום חצי שעה לפני השידור, מנסים לאתר ולשריין לעצמנו מרואיינים פוטנציאלים. כשביקשתי מעוברי אורח לומר לנו כמה מילים למצלמה - במקרה הטוב הם סירבו בתוקף.
"אנחנו מכירים אתכם, אתם מחפשים רק ללכלך ולסלף", הסבירו העוברים. "תסתדרו לבד", הוסיפו השבים. כל ניסיונותיי לשכנע ש"דווקא באנו בטוב" עלו בתוהו. אפילו טענת מיגו הייתה לי: "הפרות אני יכול למצוא בקלות 200 מטר מכאן, אצל הקנאים - והם גם יזרמו איתי. לא בשביל זה באתי לבוכרים". לא עבד. "עזבו אותנו בשקט", התבקשנו. האמת? אני מבין אותם.
רק כשהנורה האדומה בפנאסוניק של משה נדלקה והמיקרופון כבר כמעט נגע בשפמי - הסקרנות במוסאיוף התעוררה והקהל סביבי עבר להקשבה. הסברתי לצופיי בפשטות מדוע תנאי החיים החרדים הם למעשה התקהלות אקראית אחת גדולה - לא מכוונת ולא רצויה אך בלתי נמנעת - גם כשכולם מצייתים, נשמרים ונזהרים.
"בני ברק זה לא תל אביב, ירושלים היא לא הרצליה", גיליתי להם את אמריקה, "ולכן מה שאתם רואים כאן מאחוריי - רע ככל שזה נראה - הוא לא בהכרח הפרה של ההנחיות". מהאולפן בראשל"צ נפרדו ממני באוזניה ב"תודה, קובי, נשוב אליך בהמשך לדיווח נוסף", ובירושלים לחשו לי לפתע סרבני הראיונות הזעופים "כל הכבוד" לפני שפנו כל אחד לדרכו. חצי דקה לאחר מכן הטלפון הנייד צפצף. התקבלה הודעה חדשה.
"חתיכת אנטישמי", נכתב שם - זכר לתחקיר ההוא, כמה ימים לפני כן, בנושא ההתנפלות המכוערת של משפחות חרדיות על מלוניות הקורונה כנופש חינמי בתקופת החגים.
לא באתי להתבכיין, גם לא להתקרבן - ואפילו לא לטפוח לעצמי על השכם. מבחינתם, זכיתי ביושר הן ב"כל הכבוד" והן ב"אנטישמי". אבל הסיפור הלא מיוחד הזה - מעשים שבכל יום, לא משהו שייכנס להרצאה הבאה שלי - ממחיש באופן מדויק את מה שבעיניי הוא הגורם מספר אחת לתסכול ההדדי ביחסים שבין חילונים לחרדים ובין העיתונות הכללית למושאי הסיקור שלה במגזר: קצר בתקשורת.
ההתבודדות וההסתגרות, כל מחנה בבונקר שלו, יצרו פערי שפה ותרבות אדירים ותהום של חשדנות שרק הולכת ומתעצמת, שבמקרים רבים, רבים מדיי, נראים בלתי ניתנים לגישור. וכך, מה שעבור צד אחד הוא "חמצן רוחני" - נתפס במחנה השני כ"מדינה בתוך מדינה"; מה שנראה משם "נשמת אף" - מתפרש כאן כ"אנרכיה"; דרישה כנה של אלה לחופש ושוויון נדמית אצל ההם כ"רדיפת הדת"; דאגה אמיתית לזהות היהודית של המדינה ואזרחיה אינה אלא "טהרן זה כאן". אמור לי מי אתה ואומר לך מה נשקף בעיני המתבונן שלך.
בתווך פועלים ה"כתבים לענייני", המחזיקים מעצמם לפעמים - יומרני-משהו מצדנו - כיחידים עלי אדמות החיים בשני העולמות ושולטים בשתי השפות. לכאורה הוטלה עלינו משימה חשובה ומרכזית, כמעט מכרעת, בדו-שיח החירשים הזה. אבל גם אנו מוצאים עצמנו לעתים חסרי אונים, על סף ייאוש ממש. תשאלו את ליאת על התסכול שאני מביא איתי הביתה בסוף כל יום של התנגשות חזיתית בין דת למדינה ובין דתיים לחילונים. וכאשר בעתות משבר עסקינן (שלא לומר מלחמה), כמו ימי הקורונה - עוד לא נולד המתורגמן שיצליח להעביר נכון את המסרים מצד לצד.
אז מה התפקיד שלנו, כתבי החרדים 2020? הייתי מציע להנמיך ציפיות, לא לנסות לתפוס את השמים ולהסתפק ביעד שהציב פעם ד"ר אבשלום קור למתגייסת טרייה לגל"צ: הגעת לשם בראש ובראשונה כדי למנוע את הנזק שאדם פחות ערכי ממך אולי היה גורם לוּ שירת באותה המשבצת במקומך. לא נחטא לתפקידנו, לא נמעל באמון הציבור ובשליחותנו ולא נעשה הנחות למושאי סיקורנו, אבל כן נקפיד להיות שקולים ולא מתלהמים, עמוקים ולא שטחיים, רציניים ולא צהובים, עניינים ולא בפוזיציה. גם קורטוב של עין טובה לא יזיק לנו.
על עמיתיי, כתבי הדתות של עידן הקורונה, אני יכול להעיד שהם כאלה. תאמינו או לא: רוב ההחלטות שהם מקבלים ביום עבודה ממוצע, מול שטף המידע האדיר והבלתי פוסק שזורם ומציף את כולנו, ותחת כללי משחק שבהם "המרוץ לפוש" הוא חזות הכל, הן את מה דווקא לא נכון ולא צריך ולא ראוי לפרסם. המרדף אחר הסקופים (וסליחה שאני מדבר בשמכם, חברים) קורה רק "בין הסדרים". זו לא מעילה בתפקיד או בשליחות העיתונאית - זו אחריות ציבורית. איפה הם ואיפה תא הכתבים של שנות התשעים (בלי שמות בבקשה).
ואתם, קוראינו, צופינו ומאזינינו החרדים, נסו גם אתם - במסגרת החוזה הלא כתוב הנרקם כאן בינינו - להקשיב (כן, גם לביקורת) באופן רציני וענייני, בפתיחות וברגישות ועם יושרה אינטלקטואלית. אנחנו, מצדנו, נמשיך לעשות את תפקידנו ונדווח גם על דברים פחות נעימים, וחלקכם ימשיך, מן הסתם, להטיח בנו "אנטישמים". הנה סקופ: גם אבא ואמא (וסבתא!) לא תמיד מרוצים ממה שאני כותב – ולא חוסכים ממני את דעתם הנוקבת. אבל אם תפקחו גם אתם איזו עין טובה, לפחות אחת, אולי תראו סוף-סוף שלא מדובר ברוטוויילרים תוקפניים. בקושי כלבי שמירה.
קובי נחשוני, כתב ynet וידיעות אחרונות לענייני חרדים
הפרויקט המלא, בהשתתפות עיתונאים בכירים בתקשורת הישראלית, מתפרסם הבוקר בשבועון "משפחה"