אאא

הרבה שנים היה קשה לי עם ר' שלמה קרליבך. הקשר איתו לא הגיע לי בקלות בכלל. מסביבי חברים קראו לו הרב או הרבי, והיו מי שקראו לו בכלל "הרעבע". ואני הסתכלתי על האדם הזה עם הגיטרה והשיער הארוך ומשהו בתוכי לא הסכים לקבל את "הרב" המוזר הזה.

עד שהבנתי שפשוט שמו לי את ר' שלמה במגירה הלא נכונה. נכון, הוא היה תלמיד חכם עצום, ענק בנגלה ונסתר, עילוי ליטאי וגאון חסידי. כל מה שאמור להפוך אדם לרב גדול. הוא אפילו היה יושב מאחורי הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות יחד עם גדולי החסידות.

ונכון שבכל המושגים שאנחנו מכירים כל זה מתנגש לגמרי עם שיער ארוך וגיטרה להופעות מעורבות. ובכל פעם שחשבתי על זה, ה"דוס" (הטוב!) שבי קם ואמר לי 'הוא לא רב ולא רבי', ומה יש ללמוד את התורה שלו או לנגן את הניגונים שלו?

קברו של ר' שלמה קרליבך (צילום: ברל'ה קרומבי)
קברו של ר' שלמה קרליבך (צילום: ברל'ה קרומבי)

אבל אז הבנתי שזה בדיוק הפאנצ' של ר' שלמה. שלא נשים אותו באף מגירה. שפשוט לא "נמשבץ" אותו. כי ר' שלמה היה נשמה של חיבור וקירוב לבבות ונתינה אין סופית שקשה לנו לתאר. וכן הוא היה גם ענק בתורה. אבל הוא היה הכל. גם וגם וגם. ר' שלמה לא חיפש להיות "תלמיד חכם" או גדול הדור או לשבת במזרח. וגם לא להיות מוזיקאי מחונן או פורץ גבולות. הוא פשוט היה הוא. רבי של לבבות שבורים.

אז בלי להצדיק או לתת הכשר או להסכים על כל דבר, פתאום התחברתי לר' שלמה האיש, שכולו היה לב ונפש ונתינה. לא לתארים שלו או להגדרות שלו. פשוט לאדם הגדול הזה. לאדם שמתוך הלב השבור שלו מחיה לבבות עד היום.

לחיים ר' שלמה!