אאא

משך כל הזמן ליבי עם בעלי עסקים כושלים, עם מורי בית ספר שנאנקים תחת העול, עם תלמידים שחווים שעמום בביתם יום אחר יום, עם נהגים שמתמודדים עם אנשים שכן עולים עם מסכה או לא, ובעצם, עם כל אחד מאתנו, שהקורונה הזו פוגעת בו.

אני מרגישה זאת כל העת, בכל פעם עם ציבור אחר, אבל הרגשתי זאת בחוש ממש עכשיו, כשאני קרובה לחתונה של קרוב משפחה, ופתאום שומעת את הלמות הלב מקרוב ממש.

10 אנשים במקום סגור. 20 במקום פתוח.

בואו נפרוט את זה לפרוטות:

10 בחדר סגור, זה אומר במקרה הטוב, להשאיר את החתן עם בני משפחתו הגרעינית בביתו, ואת הכלה בביתה. כי אם מחברים את שני האלמנטים הללו יחד, מגיעים לתוצאה ברוכה. ברוכה מידי.

אם מדובר על 10 איש, ועשרה אלו בני המשפחה הקרובה, אז איך ייכנסו לתוך העשרה הרב שמחתן (הלא אי אפשר בלעדיו, לא כן?),  המנגנים שמנגנים (בכל זאת חתונה), המלצרים שמגישים (בכל אופן זו שמחה), העדים (גם הם אמורים להיות בשטח, לא?) ועוד ועוד.

אז מה עושים? מקיימים את השמחה בחוץ! שם לפחות יש אפשרות ל-20!

עשרים זה מעט יותר מ- 10, אבל הרבה פחות ממה שצריך להכניס.

כי מה זה חתונה, שבה משתתפים רק הקהל הגרעיני? (ממש פצצה של חתונה, אהה?)

ומהי חתונה בלי השכן הכי קרוב, הדוד האוהב, החבר מהישיבה הקטנה, וחבר החדר מהגדולה?

אנחנו כבר לא מדברים בימינו על הזמנת כל קהל עדת ישורון מכול קצוות השכונה, את זה שכחנו כבר מזמן, ואולי לטובה.

אבל רבני הישיבה? המורה בסמינר? הסבתא רבא?

ובחוץ תחזית של גשם זלעפות, אז איך אפשר בכלל בחוץ?

אהה, גם לכך יש פתרון, נכנסים חזרה פנימה, ומביאים לכל שעה אנשים אחרים. כאן מתחילה מלאכת מחשבת של 'מה במשבצת'. ובאין ברירה משחררים לכמה שעות את הנגנים, את המלצרים, את ההורים, את האחים.

ואז נתקלים בשאלה נוספת: אם בחופה ישתתפו בני המשפחה הגרעינית, זה אומר שהם לא בריקודים. אם הם לא בריקודים, אז מי בעצם ישמח את החתן והכלה? האורחים המחויטים שיגיעו בשעה הבאה? ואם האוטובוס שלהם יאחר, והם יגלשו לשלישית, מה יהיה אז?

אני מודעת לכך שהגזירות הללו הן בשבילנו, למעננו, למען חיינו ולמען חיי הורינו הקשישים. אבל, האם אין גוזרי הגזירה, אמורים לתת את הדעת לגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

אני, מטבעי, מחברת 'חינוך קהילתי'' לחינוך משפחתי', אולי וכנראה מכיוון שאני עוסקת בהנחיית הורים וזוגות, כבר עשרות שנים.

וכפי שאני אומר להורה: "אל תצווה לילדך לעשות דבר שלא יוכל לעמוד בו, ולכן לא יקיים אותו!" כך בדיוק אני  אומרת למדינה.

ברגע שגוזרים על הציבור גזרה שהוא לא יכול לה, יוצא שכרנו בהפסדנו. אנשים מחפשים לעצמם תשובות בנוסחים אחרים. ואז הם מוצאים כל מיני תשובות, שאינן מרנינות, ובוודאי לא אלו שהמדינה ציפתה להן.

כך נוצרים חילוקי דעות. כך נוצרות קטטות. לא שאני מצדיקה אותן, חלילה, ברור שלא.

כך מתחילים להתווכח בוועדה המיוחדת על גובה הקנס, כאילו ברור שיינתנו קנסות ואנחנו רק מנסים לצמצם את הנזק.

מה כן יכלה המדינה לעשות?

להגדיל ראש, לראות מה 'כן', ולא מה 'לא', להתייחס ל"איך זה יכול להתבצע, גם כשאי אפשר להפגיש  כמות רבה של אנשים יחד".

אני יודעת שלא אבקת קסמים תעשה את הדבר, אבל אני כן חושבת שכאשר בוחנים ומכניסים מומחים - פרויקטורים, שישבו בראש מגדל השן, יש לתת את הדעת לכך, שהממונים האלו חייבים שתהיה באמתחתם תכונה נוספת, שמשום מה מעולם אין מחפשים, והיא: יצירתיות!

אני קוראת ומסתכלת על מה שקורה בכל העולם. הלא זה דבר מדהים: כולם חוזרים על עצמם! כולם מרגישים שלנהל מדינה זה לנהל צבא! זה לזרוק הוראות ולחכות שהתושבים ירכינו ראש! זה ללכת בתלם כל העת, מבלי להביט ימין ושמאל, ואפילו בלי להביט ישר.

זה שאנחנו כמו כל העולם, לא מרגיע את מי שנפגע. הלא אנו יודעים להיות עם מיוחד, עם סגולה, אז למה שלא נהיה כאלו?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מה שצריך כאן, זה לא לנהוג אחרת, אלא רק להוסיף יצירתיות לגזירה. אני לא מנסה, אפילו, לחשוב מה כן היה אפשר לעשות, כי אני כבר יודעת שמה שאני חושבת לא יגיע לאוזניי מי שצריך להחליט. את היצירתיות שלי, אני משאירה לתחומי העיסוקים שלי.

אבל, היי, אתם שם, למעלה, פתחו את הראש, פתחו את הלב, פתחו את האוזניים וצפו בעיניים. במקום לרדוף אחרי אלו ש'פושעים' ושאינם מקיימים את הגזירות – פצחו את הקוד ודאגו לראות איך אפשר בכל זאת לקיים חיים בהתחשבות בהכרח.

במקום שתיכנסו למערה, שבה חוגגים 30 במקום 20, שמשחקים בסביבונים, כשאתם מגיעים, כדי להסוות את מה שהם באמת עושים, דאגו מראש, שלא יצטרכו אנשים להגיע למערה, ובכל זאת, יקיימו את הלימודים, את העבודה או את השמחה, בצורה סבירה.

אני בטוחה שאם תושיבו את טובי המוחות היהודיים, המומחים ליצירתיות, תחת גג אחד (כמובן לא יותר מעשרה!) – תגיעו לכמה מסקנות שיכולות להועיל ולתקן את התמונה, כלומר את המדינה!