תוצאות הבחירות בארה"ב נראות כסופיות. אולם גם אם טראמפ היה נבחר וגם אם יצליחו הרפובליקנים לשמור על הרוב שלהם בבית הנבחרים (כפי שמסתמן עתה), מדינת ישראל צריכה להיות מודאגת מהכרסום האיטי אך המתמיד ביחסה של המפלגה הדמוקרטית כלפיה.
"כדי להבחין במגמת הכרסום הזאת, די להביט בנוסח העדכני של מצע המפלגה הדמוקרטית", אומר גדעון ישראל, מומחה ליחסי ארה"ב וישראל, שספרו החדש 'ערכים שבורים' (בשפה האנגלית) מוקדש כולו לחקר התופעה הזאת.
בשונה מהמצב בפוליטיקה הישראלית, מצעי המפלגות בארה"ב אינם מסמכים סתמיים שאיש אינו קורא אותם, אלא הצהרת כוונות המרמזת על מגמותיה העתידיות של המפלגה. על מדוכת ניסוח המצע יושבים טובי המוחות שהמפלגה מסוגלת לגייס, ואלה מקפידים על כל מילה ופסיק.
בעוד שבעבר מצעי המפלגה הדמוקרטית הבליטו את "היחסים המיוחדים" ו"הברית ההיסטורית" שבין ישראל לבין ארה"ב, הרי שבשנים האחרונות ביטויי החיבה המיוחדים נעלמו, והיחס כלפי ישראל הפך לקריר ואף למסויג.
בוועידה האחרונה של המפלגה הדמוקרטית אף הצביעו מרבית הנוכחים נגד הכללת המילה 'ירושלים' בתוך המצע. שמה של עיר הבירה של ישראל הוכנס לבסוף, רק בהתערבותם של בכירי המפלגה שחששו לנזק אלקטורלי במידה והוא יושמט לחלוטין.
השינוי ביחס כלפי ישראל ניכר בהרבה סימנים אחרים, אומר גדעון ישראל: לפני 16 שנה, כאשר חבר קונגרס דמוקרטי זוטר האשים את היהודים כי הם שגררו את ארה"ב למלחמת עיראק, קמה קול זעקה בקרב בכירי המפלגה. אלה גינו את ההתבטאות האנטישמית והטילו סנקציות על הקונגרסמן הסורר.
אולם בשנה שעברה, כאשר חברת הקונגרס הדמוקרטית אילהן עומאר האשימה את היהודים בהיותם "בעלי נאמנות כפולה", צמרת המפלגה הדמוקרטית לא הצליחה ליצור קונצנזוס סביב גינוי חד לדברים, אלא נאלצה להסתפק בגמגום רפה שביקר את האנטישמיות יחד עם שורה ארוכה מאוד של תופעות שאינן קשורות לעניין.
יש התולים את הקרירות הדמוקרטית במעשיה של ישראל. לפי פרשנות זו, הקרבה היתרה שנוצרה בין נתניהו לבין טראמפ הרפובליקני, המאיסה את ישראל על חברי המפלגה הדמוקרטית.
טענה דומה גורסת, כי סירובה של ממשלת ישראל לשתף פעולה עם דרישות התנועה הרפורמית בארה"ב, הקטינה את התמיכה בישראל בקרב חברי קבוצה זו הנמנים על התומכים הנאמנים של המפלגה הדמוקרטית - מה שתרם להרחקת המפלגה מישראל.
אלא שהאמת היא, כי תהליך ההתרחקות מישראל נובע מתהליכים פנים-אמריקניים ופנים-דמוקרטיים, כך שלמעשיה או למחדליה של ישראל, אין כמעט כל השפעה על כך.
בעשור האחרון נרשמה עליה דרמטית בכוחו של הפלג השמאלי (ה'פרוגרסיבי') במפלגה הדמוקרטית, עד שזה השתלט עליה כמעט לחלוטין והפך להיות מורה הדרך שלה. תמיד היו גורמים עוינים לישראל בימין ובשמאל בארה"ב, אך לצידם היו גם גורמים פרו-ישראלים.
בשנות השבעים עוד אפשר היה למצוא אפילו גופים סוציאליסטים ממש שהתייחסו בעין יפה לישראל. אולם כיום, השמאל הרדיקלי בארה"ב הוא לחלוטין אנטי-ישראלי, והשמאל הרדיקלי הוא הפלג הדומיננטי והמשפיע ביותר במפלגה הדמוקרטית.
דוגמה למגמה זו, היא חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז (שנבחרה בשנית בבחירות הנוכחיות), מהחברות הצעירות ביותר בבית הנבחרים האמריקני. לאוקסיו-קורטז אין סנטימנט אנטי-ישראלי מיוחד (בעבר אף הודתה בראיון כי אינה מכירה כלל את הסוגיה הישראלית), אולם היא אשת שמאל מובהקת, ומשום כך מיישרת קו עם העמדות המקובלות בקרב הפעילים הפרוגרסיבים של מפלגתה.
לא מכבר ביטלה קורטז את השתתפותה בעצרת זיכרון לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שארגנו ארגוני שמאל יהודים בארה"ב, זאת בלחץ חבריה הפרוגרסיבים התומכים במאבק הבי-די-אס ומתנגדים לכל נורמליזציה של הקשר עם ישראל.
הסחף שמאלה של המפלגה הדמוקרטית בא לידי ביטוי בשורה ארוכה של נושאים, וישראל היא רק אחת מהן. ככל שסחף זה נמשך, נחלשת גם המוטיבציה של בכירי המפלגה ללכת נגד הזרם ולתמוך בישראל אל מול רצונם ההפוך של הפעילים הקולניים והרועשים ביותר.