אאא

מי שמכיר אותי יודע, שמתחילת הקורונה אני נזהר ומזהיר בכל הקשור להוראות משרד הבריאות, ככל הניתן. המחיר של זה הוא כבד מאוד, עד בלתי אפשרי. לדוגמה: לא התפללתי בבית הכנסת מפורים (להוציא מנייני חצר בתקופות החגים), וילדי הולכים וחוזרים למסגרות בהתאם למצב הנגיף. זה הופך את החיים למאתגרים ומתסכלים, אך לא בלתי אפשריים.

בהתחשב בזה שאני עומד בראשות ישיבה, ובה אני מקפיד על כל הכללים לחומרה ממש, החיים נעשו מורכבים ומעייפים.

מתוקף תפקידי, אני פוגש הרבה יהודים שאינם חרדים בהגדרה, ומשכך אני מתבקש לתת תשובות על ההתנהלות בציבור החרדי לאורך תקופת התפרצות הנגיף, והתשובה הניצחת שלי היא חטא ההכללה: "לא כולם כאלו", ו"ישנם המונים שכן שומרים". זה נכון מאוד, אך לא בטוח שיש לנו לצפות שהם יבינו וישכילו, כי מבחינתם חרדים זה חרדים.

והאמת שהם צודקים! כי בואו ונשאל את עצמנו: מה זה חרדי? לכאורה, מי ששומר על מצוות התורה, תוך כדי חרדה מתמדת לקיום רצון ה'. זאת אומרת, מי שמוגדר חרדי, באופן אוטומטי מולבשת עליו חובה נוספת בהקפדה על ניואנסים דקים יותר ממי שלא בהגדרה חרדי. זה החבל הדק, המבדיל בין חרדי לשאינו, וכל הרוצה לבוא וליטול כתר חרדיות, מוזמן - תוך הקפדה על כללים אלו.

עם השנים, התרחבה הגזרה, ונספחו לנחלתה מגדירים נוספים, שמקורם תלוי קהילה והנהגה. כך או כך, גדרות וסייגים הפכו למוטיבים בזהות החרדית. כמובן שיש לכך נגזרות רחבות מאוד, שככל שחלפו השנים, החרדיות נעשתה לקבוצה ענקית שבתוכה יש שהקצינו, הדרימו והצפינו, והפכו את החרדיות למשהו יותר רחב ובעיקר בלתי מוגדר וללא הנהגה אחידה ואמירה ברורה בקול ודעה אחידים.

בתוך כל המציאות, בה אני נדרש להסביר את ההתנהגות בציבור החרדי - לא רק מול אחינו הדתיים והחילונים, אלא גם מול הנוער המתוק שלנו, שאנו נלחמים עליו יום יום - כשמגיעים תיעודים של התנהגות שערורייתית, המנוגדת לתפיסה של חרד לדבר ה', הם שואלים: האם זה היעד שאנו שואפים להגיע לשם? לשם הרוחות נושבות? ואני, אנה אני בא. בושתי וגם נכלמתי.

ידועה אמרתו השנונה והמגדירה של המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ"ל, שאנחנו מדמיינים את עשיו כפושע מלחמה, ואת יעקב כיהודי חסידי עטור פאות ושטריימל, אבל האמת היא שעשיו ויעקב היו שניהם עם פאות ארוכות ועם שטריימל ונראו קדושים וצדיקים, אבל כאשר "ויגדלו", כשהם התחילו לפעול בשטח, ראו אצל מי השטריימל מסמל פנימיות קדושה ואצל מי תאוות ממון ורצח. עד כאן דבריו.

 החתונה המדוברת (צילום: שמעון ברוך / באדיבות המצלם)

אקדים ואדגיש: אני אוהב את העולם החסידי מאוד, מחבב את מעמדי הטישים ורואה בהם משהו מיוחד מאוד! ואולי זה בזכות היותי צאצא לבעל ה'תולדות יעקב יוסף'. אני בהחלט מחובר להווי החסידי, כך שאיש לא יכול לתלות את דברי הבאים בשנאה או שייכות לציבור אנטי-חסידי.

אתמול קיבלתי את הסרטונים של חסידויות מסוימות, שקיפצו על פראנצ'עס לקול צלילי מוזיקה של שירי חתונה חסידיים, אדמו"ריהם ישבו מולם, חילקו 'שיריים' וסימנו בידם לקול תרועת חסידיהם "לחיים, לחיים, לחיים". אבל! 'אבל' ענק נופל לו מהכתר שמעל למזרח, מלשון אבלות, הקשור ל'מחלקת כתר'!

האם הגיוני שבזמן שהושטתם את ידכם בזעקת 'לחיים', חיה רבקה בת לאה, אם לשבעה ילדים, נאבקת על חייה תוך כדי לידה וגם מושיטה את ידה לבורא עולם וזועקת "חיים" - "תן לי חיים"?

זעקתה של אם התינוק בן השעות הבודדות, וזעקתם של הזקוקים לחיים ועושים השתדלות לחיות בטיפול נמרץ, נקטעת בזעקת ה'לחיים' שלכם מתוך אולם צפוף משתתפים.

אתה, שהתלבשת אמש בבגדי שש וארגמן עטויי שטריימל מפואר המכסה את הראש, הידעת שבזמן שחגגת בשמחה וטוב לבב, ישנם אנשי רפואה הלבושים ב'שמונה בגדים' ומעלה, עם מסכה חונקת ללא יכולת לנשום, ונאבקים על חיי תלמיד ישיבה בן 17 שנמצא במצב קשה במחלקת קורונה?

בכל רגע של שמחה וחיוך שחייכתם אתמול, וקפצתם בעליזות יתר, יתומים, אלמנים ואלמנות, שנמצאים ב'שבעה', ב'שלושים' וב'שנה' על פטירת יקיריהם - הורידו דמעות. בזמן שה'כתובה' נקראה תחת החופה, נדפסו עוד מודעות המתחננות לבקשות תפילה לחולים.

ואחת, מאותן חסידיות שהיו צד בשמחה, איך אתם מתעלמים מאנשי החסידות שלכם שנמצאים במצב קשה? ידוע לי באופן ברור, לפחות על חולה אחת מקהילתכם שנמצאת במצב קשה, ומשפחות שבבידוד. האיך לא רעדה ידכם, האיך תיישרו רגליכם על הפראנצ'עס בקיפוץ משמח, בזמן שאנשים מקהילתכם שבורים ורצוצים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כניסה למחלקת קורונה (צילום: David Cohen/Flash90)
כניסה למחלקת קורונה (צילום: David Cohen/Flash90)
הגדלה

זה אולי לא לגיטימי לכתוב שורות שכאלו, עם המופיע בהם והמופיע בין מילותיהם, אך הגיעה השעה להציב תמרור חד וברור, תמרור של קול זעקה מרה: על המארגנים היה מוטל לרדת לעם, לדבר עם רופאים/ עסקני רפואה/ חולים ומשפחותיהם, ולברר האם זה הזמן הנכון לערוך כזו שמחה, או שאולי יש לדחותה או לקיימה בפורום של עשרה משתתפים במדויק.

מעבר למסר שעובר לרובדים שלמים בציבור החרדי, שנשארים עם פה פעור נוכח מציאות איומה ובלתי נתפסת של שמחה המונית מול לוויות נוראיות; מעבר לנוער שרואה ופוסק 'אני לא שייך לציבור הזה'; מעבר לחילול ה' הנוראי בגלוי (שנפסק ש"נפרעים בהם בגלוי"), הזילות בחיי אדם היא בלתי נתפסת ובלתי הגיונית, והגיע הזמן להרים תמרור של זעקה: עד כאן! עברתם כל גבול! אין מקום לפרישות וקדושה על חשבון חיי האחר.

אני קורא בזה לכל מי שיש לו יכולת השפעה על אותם חצרות, ועל אותם אדמו"רים שאולי חתולי החצרות מספרים להם דברים שגויים ומסלפים נתונים בעד נזיד אירועי תרבות בצורת חתונה: חדרו אל מנהיגיהם, ספרו להם ושתפו איתם את המצב. אולי דרך גדולי ישראל, שבתוכם יש אדמו"רים נכבדים, ואם אין ברירה - אז גם דרך החוק, דרך הכיס ודרך מעצרים.

אין זה שונה מלהחזיק מחסן נשק בלתי חוקי, ובוודאי להפעיל פצצה בתוך ציבור הומה, המתנפץ ומדבק ומשאיר יתומים ושבורים.