זו לא שעתה היפה של היהדות החרדית. מפלס האיבה, שבימים רגילים מסתתר תחת מעטה עבה של שגרה מתעלמת, עלה מחדש בחסות הנגיף ושטף את הרחובות עם שנאה חסרת תקדים. זה מקומם, לא נעים ובעיקר מציב את הציבור כולו אל מול דילמה מוסרית כואבת. אנו מלהטטים בכבדות רבה בין הדרך היהודית שדוגלת בכבוד הבריות ועדינות הנפש, לבין סיר הלחץ שכבר מראה סימני עייפות נוכח האתגרים החדשים שקשה עד בלתי אפשרי להתמודד עמם. אנחנו מתנגדים לאלימות ולאנרכיה, ויחד עם זאת חשים הזדהות עם אלה שמעורבים בה. אנחנו רוצים להיות בצד השפוי, אבל נגררים למחוזות הטירוף. ואנחנו לא תמיד אשמים.
בעולם האידאלי היהדות החרדית הייתה אמורה להוכיח את מפירי הסדר כדי לשמור על החיים, אבל בעולם הריאלי זה לא תמיד אפשרי. אחרי שהאירועים יצאו משליטה, אנחנו לא יכולים להיות בצד של המשטרה שמשליכה רימונים ברחובות הומים ומכה נערים חרדים באגרופים. ההתנהלות של המשטרה אינה מאפשרת לקהלים המתונים להתנער מהמעשים הקיצוניים. כשרואים את העדויות והתמונות מההתנהגות הבריונית כלפי חרדים, זה גורם גם למתונים ליפול לזרועות הקיצון.
קשה לגבות שוטרים שיורים באוויר או משתמשים בכוח בלתי מרוסן כלפי צעירים. כך נוצר מצב אבסורדי שבמקום לגנות את ההתנהגות הפוחזת, רבים מעדיפים לגנות דווקא את פעילות האכיפה ההגיונית והמתבקשת. זה לא אמור להיות כך. לפני מופע הראווה המשטרתי ברחובות בני ברק היו לא מעט נבחרי ציבור חרדים שגינו את הפרות הסדר, אך היה קשה למצוא אותם לאחר האירועים הקיצוניים שהפכו את העיר לזירת קרב מדממת.
אבל בכל זאת, למרות שנוח לברוח מאחריות ולהשליך אותה על התנהלות המדינה, יש גם אשמה בהתנהלות שלנו פנימה - ההיגררות הגחמתית אחר הרוחות הנושבות. מגנים כשזה נוח ועובר טוב בגרון של התקשורת, אבל משנים עמדה ברגע שהאכיפה המשטרתית לוקחת צעד קדימה ומפעילה יותר כוח מהמתוכנן. לאורך כל חודשי הקורונה אנו מהלכים על חבל דק שנמתח בין ביקורת עצמית לביקורת חיצונית, ומשנים את העמדות בהתאם לכיוונים שהרוח מטלטלת את החבל. במקרה הזה האשמה היא שלנו.
לא בכל פעם שהתקשורת יוצאת במסע ביקורת על המגזר כולם מחויבים לרקוד לצליליה. העיתונות החרדית צריכה לבקר את המזלזלים מתוך המחנה, אבל היא לא מחויבת לעשות זאת רק כשניתנת הוראה מבחוץ. עליה להתעורר לפני שצועקים בצד השני, ולגבות את הקושי החרדי לפני שהמשטרה זורקת רימונים ברחוב צפוף באישון ליל. אנחנו צריכים להוביל; לא להיגרר.
זו גם הסיבה שאנשים מתוכנו לא אמורים להשתמש בביטוי רוצחים כלפי קהילות אחרות, כשם שלא היו משתמשים בו אם מנהיגיהם היו מורים להם אחרת. אנחנו זקוקים, לפחות בבית פנימה, להכיר בבעיות הפנימיות ולנסות לפתור אותן. קשה לבוא בדרישה למגזר הכללי שינסו להבין אותנו אם אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו. התקשורת הכללית, באופן פרדוקסלי, עושה את העבודה של התקשורת החרדית. היא מחברת בין כולם. היא לא מכירה בהבדלים בין תתי-הזרמים השונים בציבור החרדי. זה אולי אירוני, אבל היא מחוללת האחדות המשמעותית ביותר היום. היא שמה את כולנו בכפיפה אחת.
וזה קורה משום שאנחנו נגררים בשעה שהאחרים מובילים סדר יום. אם נשקיע יותר ב"פנים" במקום ב"חוץ" - בנראות שלנו כפי שהיא משתקפת בצד השני, אולי גם הדרישה מהתקשורת הכללית לעסוק יותר בפנים שלה ופחות בחוץ שלנו תהיה רלוונטית. העיסוק ב"פנים" אומר לחשוב פעמיים לפני שמגנים חצרות מהמגזר, וכשבוחרים לבקר - לעשות זאת מתוך כבוד ואחריות לשמירת הנפש, ולא כי זה מה שרוצים לשמוע בתל אביב ובהרצליה. אם הנראות החיצונית חשובה לנו, הדבר האחרון שיסייע לכך הוא להוכיח את מפירי ההנחיות מהמגזר בשער בת רבים. מה שחשוב לנו זה החיים.
נגד החרדים יש מספיק מי שמפנה את חיצי הביקורת ולא זקוקים גם לשירות שלנו. נכון, צריך להתנער ממעשים אלימים ואנרכיה. זו לא דרך התורה. אבל כל זה יפה כתוכחה פנימית, ולא כמקהלה שבאה כליווי לקולות שמגיעים מבחוץ. ההתנהלות של המדינה כלפי החרדים הייתה כושלת מהרגע הראשון. שלא במכוון ננקטו צעדים שפורשו כאנטי דתיים, אך לא נעשו מספיק מאמצים כדי לתקן אותם.
במקום לספק מתווים הגיוניים שיתאימו לציבור, התעקשו ללכת עם הראש בקיר ולאסור הכל. כשדורשים ממשפחות עם הרבה ילדים לשבת בדירות קטנות בלי אמצעי תעסוקה מספקים, זו התוצאה הטבעית שתתקבל. לכן, העיתונות החרדית צריכה לאחד ולא להשאיר את המלאכה לאחרים שיעשו זאת בדרכם. ההתמודדות היא משותפת, וכך גם המלחמה בשנאה צריכה להיות משותפת. זה יקרה רק אם הביקורת שלנו תגיע לפני שמאלצים אותנו להשמיע אותה, אם ההסברה כלפי חוץ תהיה יותר יעילה ופחות מאשימה, ואם האחדות תגיע מהכיוון החרדי ולא מהכללה תקשורתית שעושה לו עוול. הגיע הזמן להתחיל לשלוט במצב.
- הכותב משמש ככתב בעיתון 'משפחה'