בוקר טוב עולם, ומזל טוב על הטור החדש שאני מתחיל ברגעים אלו לכתוב. בימים אלו, אני חותם ומסיים תקופה של הפסקה די ארוכה, בתחום המוזיקה, בכתיבה, ובכלל. למה? ככה, החיים ונסיבות הזמן. לכל זמן ועת. יש בחיים לא פעם גם תקופות של שקט, וככה זה. לפני שבועיים חזרתי עם שיר וקליפ חדש, אחרי כמה שנים של הפסקה מוזיקלית, ועכשיו התחושה היא שאולי הגיע הזמן לחזור גם אל הכתיבה.
האמת שהתגעגעתי לכתיבה. העט והיומן הם חלק בלתי נפרד מחיי, ואין יום שאני לא יושב הרבה מאוד זמן מול היומן שלי. פעם זה היה בעיקר יומן של דפים ועט, היום זה יותר האפליקציה של יומן במכשיר החכם, שם יש לי כרגע למעלה מאלף דפים גדושים, מהשנה וחצי האחרונים בלבד. בכל יום אני יושב וכותב, לפעמים שעות ארוכות. ככה מגיל ילדות. מימי ׳חיבור וסגנון׳, גליונות לפורים, עלונים לישיבות, טורים, וחלקכם אולי זוכרים את הבלוג שכתבתי לפני כמה שנים.
מה יהיה כיוונו וייעודו של הטור החדש? האמת, קשה לדייק עכשיו לאן תוביל הרוח. את הבלוג הקודם התחלתי כיומן אישי, אך תוך כמה שבועות הוא הפך להיות טור פובליציסטי המעלה נושאים נפיצים במגזר החרדי, כזה שלא חשש להביא ביקורת ולהעלות נושאים הסגורים בטאבו על מנעול ובריח. רוח קלה של מרדנות ליוותה אז את הטורים, ואולי גם לא מעט אמירות שלי, באותה תקופה. איפה אני עומד היום, מבחינת כל זה? גם את זה קשה לי קצת להגדיר ולדייק. האדם הוא טיפוס שהולך ומתבגר מטבעו. עם כיוון החשיבה הכללי פחות או יותר נשארתי נראה לי, אותן תפיסות עולם, אולי גם אותה התלהבות מהפכנית, אבל מצד שני, כל כך הרבה השתניתי והתבגרתי בשנים האחרונות, כל כך הרבה. לפעמים אני מרגיש קצת זקן. עוד לא חציתי אמנם את השלושים, אבל החיים ותהפוכותיהם מעניקים לי לפעמים הרגשה שאני סוחב איתי זקן בן שמונים, כזה שחש שעבר כבר את הכל. טוב, אולי אני עף על עצמי קצת. אבל לפעמים לעוף זה טוב, משחרר קצת.
מה בכל זאת יהיה כיוון הכתיבה? נראה לי נתחיל אותו גם כן כיומן מסע אישי. ועם הזמן נראה האיך יתפתחו הדברים. אשתדל לשתף איתכם קצת מחוויות חיי, במסע שלי בעולם. על מפגשים מעניינים עם אנשים, רגעים וניצוצות של אור שאני פוגש בדרכי, ותובנות חדשות שיש בהן מסר שווה, כזה שיכול אולי להאיר לכם איזו פינה בלב.
אז השבוע, כמובן שאינני יכול שלא לכתוב ולספר לכם משהו בקשר ל׳קליפ סרט׳ החדש שהוצאתי לפני כשבועיים, ״כלו עיני״. הרגע הזה של שחרור הקליפ לאור עולם, היה ללא ספק רגע גדול ומרגש בשבילי. הקליפ, או יותר נכון ׳הסרט הקצר׳, שעבדתי עליו כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה יגיעה ועמל הושקעו בו, עד בלתי ניתן לתיאור. זה היה מסע ארוך ומלא אתגר, הרבה יותר מהסביר והממוצע, ואין לי ספק שאלו היו מקלות בגלגלים שבאו כמניעות לדבר שבקדושה, כי היצירה הזאת היא בעיניי, יצירה יהודית קדושה ומלאת נשמה ומסר, לא פחות מספר יהודי קדוש. הרבה יש לי מה לדבר ולכתוב בעניין הקליפ, אבל מכיוון שאני מעדיף ללכת על טור קצר וקליל, אזי ברשותכם, אספר לכם רק סיפור מרגש שאני עד לו, סיפור שקרה בעקבות הקליפ החדש, ועם זה נתחיל את ה׳תיפתח׳ של היומן. הספקתי כבר לספר את הסיפור בכמה וכמה אירועים, והוא נגע בלבבות רבים. וזה הסיפור.
כלו עיניי
זה היה יומיים אחרי הקליפ. אני מקבל הודעה מאדם לא מוכר, חסיד חב״ד, וזה לשונו: ׳א גוטע וואך׳. יש לי אח שהוא לא ממש דתי והיום הוא שולח בקבוצה המשפחתית את זה (את המילים הבאות):
״אני מרגיש צורך לשתף אותכם. יוטיוב הציע לי את הקליפ הזה (׳כלו עיני׳), וככה התחלתי לצפות פה. זה כל כך נגע בי, שפתאום פרצתי בבכי שלא הצלחתי להפסיק. ככה 10 דקות אני בוכה בוכה, בכי היסטרי, ממש הרגשתי אותם שם ברוסיה של פעם. ואז הרגשתי צורך חזק להתפלל. לקחתי את התפילין שהעלו אבק של כמה שנים טובות. להתפלל או להניח תפילין זה משהו שלא הרגשתי שנים אולי עוד מתקופת הקייטנה. התפללתי באריכות ובכוונה גדולה עם בכי שלא נגמר פשוט התפרקתי. אני לא אומר שאני חוזר בתשובה או משהו אבל אני לא יכול לשמור כזה דבר לעצמי.
אני פשוט מרגיש צורך לחלוק את זה איתכם. למה!? אין לי יודע״. עד כאן לשון הודעתו של אותו יהודי, שמספר לי את סיפורו של אחיו, האח האבוד שגר בשיקאגו, כאשר מאחוריו שנים ארוכות של ניתוק מוחלט מהיהדות וכל סממניה. היהודי צירף לי גם את תמונתו של אחיו, שצילם את עצמו מניח תפילין לראשונה מאז התרחק משמירת התורה והמצוות.
אתם יכולים לשער איזו התרגשות עברה בקרבי כאשר קראתי הודעה מיוחדת זו. בשביל זה הרי נועד כל הקליפ! לעורר נשמה יהודית אל מקורה ולחבר אותה חזרה אל שורשה! והנה אני מקבל סיפור מקורי כזה מיוחד, עם מילותיו המקוריות של אותה נשמה יהודית אבודה. שלחתי מיד את ההודעה המרגשת לבמאי היקר של הקליפ, גם הוא חסיד חב״ד, שגר בארץ. תוך כדי ההתכתבות, שחתי לבמאי את שם משפחתו של אותו יהודי, כפי שיכולתי לראות בפרופיל של אחיו בוואטסאפ.
חברים, אני רוצה שתפתחו עכשיו את כל שערי ליבכם, כי זה סיפור קדוש ומיוחד מאוד. מז׳אנר סיפורי ה׳בעל שם טוב׳. איך שהבמאי שומע את שם המשפחה של אותו יהודי, הוא כותב לי מיד: ״מענדל, אני חייב שתשאל את האח הזה שכתב לך, אם האח האבוד שלו, לא קוראים לו במקרה, אלישע״. עשיתי כדבריו והלכתי לשאול את אחיו. האח אישר לי שאכן זה שם אחיו הגר בשיקאגו, מי ששיתף איתם את חווייתו הרוחנית בעקבות הצפייה בקליפ. חזרתי לבמאי וכתבתי לו, אכן, שמו של הבחור ההוא הינו, אלישע.
״לא ייאמן״! מגיב לי הבמאי. לא ייאמן. בוא ואספר לך משהו, מענדל היקר. אתה זוכר שכשישבנו ביחד לדבר על התסריט, ביקשתי ממך להסביר לי מה הן המסרים שאתה מבקש להביע ולמסור בקליפ. היו לך כל מיני מסרים חשובים שביקשת להביע בקליפ הזה. היה למשל את סצנת הלימוד ביער עם הטבע והשירה, שביקשת לצייר דרכה את חויית לימוד התורה כחוויה של צמאון הנשמה לאלקות. היו את הסצנות שביקשת להעביר בהן את החום והאהבה המשפחתית שצעירים כה זקוקים להם, עם מחוות האהבה והרגש הגלויים בין האחים היתומים שצועדים לבד במסלול חייהם, או בין האבא לילדיו במאפייה למשל, כאשר הוא מחבק אותם באהבה לפני השינה. ועוד לא מעט סצנות חשובות הטומנות בחובן נקודות של אור. בין הסצנות, היה את סצנת הנשירה של דויד׳ל, שהסברת לי שאתה רוצה שבחור שנמצא בתחנה דומה בחיים, שהסצנה הזאת תיגע לו עמוק בלב, ותחבר אותו חזרה אל הנימים היהודיים הרדומים שעדיין מפעפעים בקרבו עמוק פנימה. כבמאי, הייתי חייב להיכנס לחלוטין לדמויות הללו ולהזדהות איתן, בשביל לביים אותן כמו שצריך.
״ואני נזכר בצורה הכי ברורה שיש״, כותב לי הבמאי בהתרגשות. ״כשביימתי את סצנות הנשירה חשבתי על אותו הבחור, אלישע!! תבין, הוא היה הנושר הראשון שהכרתי בחיי. הוא למד כיתה אחת מעליי בבית הספר, והוא הזיכרון הראשון והכי חזק שיש לי מנשירה. כשביימתי את הסצנה של הנשירה, על כל שוט ושוט שצילמתי חשבתי על אלישע! זה פשוט הזוי״.
אני קורא את הודעתו של הבמאי ובא לי לבכות. איזה סיפור קדוש ומופלא. איזה סיפור קדוש. איזה פלא גדול. איך שהכוונה הכנה והעמוקה בעת בימוי הקליפ, הלכה והלכה והגיעה עד לאותה נשמה יהודית אבודה בשיקאגו, טלטלה לו את חייו, בלי שהוא מבין למה, גרמה לו להתפרץ בבכי מטלטל, להתפלל ולהניח תפילין, לראשונה מזה שנים רבות!
הסיפור הזה כמובן ריגש אותי לעמקי עומקים. קודם כל, כי ראיתי כאן מסר גלוי ששלח לי הבורא בצורה כל כך מופלאה, ובעיניי זוהי מחווה יקרה מלמעלה. כמו אומרים לי משמים, יש שכר לפעולתך, היה שווה את כל המאמצים הרבים שליוו את הדרך אל היצירה הזאת. ואני לומד כמובן מהסיפור הזה, כל כך הרבה. על כוחו של ניגון, על כוחו של קליפ עם מסר קדוש, ובעיקר בעיקר, על כוחה של מחשבה טובה וקדושה. המחשבה והבקשה הפנימית הפשוטה לנגוע בנשמות ישראל, היא זו שהלכה את כל המסע הארוך עד שיקאגו, ועוררה מחדש את נשמתו של אותו צעיר יהודי, אל מקורה ואל שורשה. כמה מרגש ומופלא.
הרי לכם סיפור יהודי מרגש ואמיתי, לשבת, או ללפני השינה. שנזכה להתעורר ביחד אל מקור הנשמה, ולהדליק נרות מאירים של אור ואמונה, בכל פינה בעולם ובלב.