אאא

לפני חודש הייתי בשבעה אצל חבר טוב שאבא שלו הזמר - נפטר. ישבנו במרפסת הגדולה, בחוץ השמים הפכו לאפור חורף סגריר, ובהינו אל עבר הנוף המיוחד שמעבר לשכונת רמות (כאחד שגדל עם נוף 'הר מנוחתי' - כל נוף אחר הרבה יותר חי בעיניי, אם כי פחות מלמד מוסר השכל).

אחרי כמה דקות של שתיקה פתח אחד מהחבר'ה וסיפר על הנפטר: "לפני כמה עשורים רציתי למכור את הגיטרה שלי כדי לקנות גיטרה חדשה, סיפרתי לו, ובתגובה אמר לי, "גיטרה ראשונה לא מוכרים", וכך בסופו של דבר מצאתי את עצמי עם שתי גיטרות, הישנה, והחדשה."

כל מי שהיה באותה המרפסת עוסק במוזיקה, ואחרי דממה נוספת, קצרה מהראשונה, ראשים הונהנו, חיוכים התרחבו, והיה נדמה שהלב של כולנו הבין.

ככה הן תובנות; רגע אחד אתה צועד בחיים כאילו הכל ברור, וברגע הבא אתה עומד נדהם אל מול אמיתה קטנה ונוצצת, ותוהה בתוך עצמך על הקיום האדיר בעל אינסוף ההפתעות.

-----

ישנן כמה גיטרות שמחזיקות אותי ברשותן, לכל אחת יש את הייחודיות שלה, אך הגיטרה היחידה שאיתה אני מופיע היא גיטרה 'אקוסטית'. הייתה גם 'קלאסית', עד שאחי הצעיר הסביר לי שסבתא קנתה אותה בשבילו, ולכן הוא לא מבין מה היא עושה אצלי כל כך הרבה זמן. צודק. הייתה.

ההבדל בין הגיטרות נובע מהמיתרים שהן לובשות; האקוסטית חובשת ששה מיתרים ברזליים, והצליל שלה מתכתי יותר, ואילו הקלאסית מתחכמת, וחובשת שלשה מיתרים מברזל, ושלשה מפלסטיק, והצליל שהיא מפיקה רך יותר.

כשאתה מנגן אתה נשאב אל תוך המעמקים, אל ספינות טרופות, אל איים טרופיים ואל שברי ענן, ולכל אחת מהתופעות האלו יש את הצליל שמתאים לה, לפעמים מתכת, לפעמים פלסטיק ולפעמים שאינו יודע להשמיע קול.

סבתא איננה, גיטרה ראשונה לא מוכרים והנפש עדיין סוערת בצבעים שונים, אז יצאתי לנדוד אל עבר חנות הגיטרות שחבר המליץ עליה.

-----

האמת היא שהיחס שקיבלתי היה מתאים יותר למוסך ולא למקום שמוכרים בו 'מתגים' לנשמה. כל שאלה ששאלתי נענתה בזלזול או שלא נענתה וכו'. יצאתי משם נטול גיטרה ונסעתי לדרכי. ככה הם החיים, לפעמים אנחנו נוסעים למקום מסויים עם מטרה, רק כדי לגלות שהמטרה הייתה הנסיעה ולא הדבר בעצמו, ולפעמים אנחנו רק משוטטים, ופתאום צצה לה מטרה בשולי הכביש.

כעבור יומיים פגשתי את ידידי הממליץ ומלמלתי לו משהו על המסע אל הזלזול. הוא התפלא מאוד, וסיפר לי שדיבר כמה פעמים עם המוכר ואמר לו שאני בא, "והמוכר שמח מאוד לשמוע שאתה מגיע, הוא אוהב את השירים שלך. כנראה שלא זיהה אותך בגלל המסכה."

-----

אנחנו חיים בעולם מלא מסיכות. אם עד היום המסיכות היו מותאמות אישית אל כל אחד ואחד, והיינו יכולים לזהות מסכה את מסכתו, כיום מעל המסכה האנושית אנחנו לובשים גם מסכת בד - הסתרה שבתוך הסתרה.

התרגלנו להביט על החיצוני, לתפוס בו, ללוש אותו, לחיות את חיינו לפיו, וזה טבעי. כולנו משקיעים ימים ולילות ביצירת מסכות לפי צו האופנה האחרון, מנסים להציג לעולם את היופי המיינסטרימי הזה, כמה טוב לנו, כמה אנחנו יפים וכמה הכל הולך לנו בדיוק כמו שצריך. יש בנו את הצורך הבסיסי הזה שהעולם יזהה אותנו לפי מה שמכרנו לו שהוא הוא - אנחנו. ולכן ההתבוננות מצידנו היא בסיסית וכורעת ברך בפני מסכות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים


וכשמגיע זמן שבו על כולנו ללבוש עוד מסיכה, פשוטה כזאת, סינית משהו - פתאום הכל מסתבך, מי נמצא מאחוריה? איזו מסכה מסתתרת מאחורי הבד המזיע והמחויידק?

אם נרצה להיות אירוניים, ונרצה, כי אירוניה הופכת את החיים למשעשעים: מסכה שעמלנו עליה כל חיינו, ביזע, בדמעות, ובשיווק אינסופי, מוסתרת על ידי מסכה שיוצרה בשבריר של שניה, ובלי טיפת מחשבה.

הגיע הזמן לעצור לרגע, להבין שמסכות הן בסך הכל מסכות. נכון, הן הולכות להשאר לנצח, אבל יש לנו את היכולת להתבונן אל מעבר, להביט אל תוך נפשו של האדם, להתייחס אליו כמשהו אנושי בלי קשר למה שהוא לובש.

---

אי שם בתוך האדם ישנה גיטרה שמשמיעה צליל מיוחד, ואת הגיטרה הזאת הוא לא יחליף לעולם, היא הראשונה שלו לנצח. וכל אדם שרוצה באמת לגעת בשני, יכול לעצום עיניים, לעזוב את כל התפאורה שמסביב, ולשמוע אותה נפרטת.