אאא

חנה שפירא, בת ה-37 ממודיעין עילית שחלתה בקורונה במהלך היריון, קמה לפני יומיים מה'שבעה' על אמה, מרת בלה שפיצר ע"ה, שנדבקה אף היא בנגיף ונפטרה. את האבל הכבד, מלוות תחושות נוספות: זו החיובית, ההודיה לה' על שהיא עצמה יצאה בנס ממצבה הקשה, וכך גם אביה הרב ישעיה, וזו הטראומטית - מימי האשפוז בבית החולים.

בשיחה עם 'כיכר השבת' מתארת חנה, את הייסורים הנוראים של חולי הקורונה הנלחמים על חייהם, ואומרת: "מי שעובר את המחלה הזו יכול להודות לקב"ה, טוב מכולם, על כל נשימה ונשימה, כי הוא מכיר ומבין את המשמעות האמיתית שלה באופן יומיומי. במחלקת טיפול נמרץ נלחמתי ממש על כל טיפת חמצן, לא העזתי לדבר או להתאמץ, כדי לשמור את הכוחות למאבק האמיתי: שחלילה האוויר לא ייגמר לי".

"תחילה", היא משחזרת, "האחיות שהתייעצתי איתן אמרו לי, כשעברו עשרה ימי מחלה, 'בקרוב תהיי אחרי הכל, כבר עברת את השלב הקריטי'. גם הן לא העלו בדעתן שהשיא עוד לפני:  הגעתי למצב של שיעולים בלתי נסבלים, עם נשימות כבדות בלי אפשרות לאכול כלום".

"שבועיים שכבתי במיטה בלי תזוזה, והילדים שלי כבר פחדו שלא אחזור לעצמי ממצב כזה. ואכן כשהגעתי לבית החולים תל השומר הייתי במצב לא פשוט; העובדת הסוציאלית כבר הסבירה למשפחה שאני במלחמת הישרדות...".

שפירא מוסיפה בחלחלה: "היו רגעים שחשבתי שלא אצא מזה. זה נורא ואיום להתמודד לבד עם חוסר אונים כל כך גדול, ללא אף אדם לידי. השיעולים זעזעו את כל הגוף, בקושי הצלחתי להרים את היד מרוב חולשה, החזקתי את עצמי בכוח לא לקרוס ולא לאבד נשימה, ומאוד חששתי".

"עכשיו, אחרי הכל, אני מרגישה שהתפילות של כולם פשוט החזיקו אותי בחיים. אני מודה לקב"ה על חסדיו הגדולים. רק ממנו יכול לקרות כזה נס, כי הוא הרופא כל בשר".

אך כאמור, לצד תחושות ההודיה, וכמובן הצער הגדול על פטירת האם, לשפירא ולבני משפחתה קשה להשתחרר מהמראות הקשים שנחשפו לעיניהם במהלך האשפוז ב'שיבא', כאשר הטענה היא שהתופעה יכולה להיפתר, רק אם בתי החולים יסכימו לאשר כל ימות השבוע הכנסה של בני משפחה ומתנדבים מחלימים, לשהייה רציפה במחלקות הקורונה.

חלק מהתיאורים הבאים קשים לקריאה, אך למאיר שפיצר, בנה של מרת בלה ע"ה ואחיה של חנה שפירא, חשוב להשמיע אותם, "כדי שמשהו יזוז סוף סוף", כדבריו: "ליד חני, שבקושי הצליחה לנשום, שכבה אישה מבוגרת שהליחה עלתה לה לפה ולאף וכמעט חנקה אותה בתוך המסכה המהודקת".

"האישה התחילה להשתולל בידיה וברגליה, ובגלל שאיש לא שמע אותה, אחותי - שהייתה מחוברת לצינור חמצן! - זחלה על ארבע באופן שסיכן גם אותה, פתחה לה את המסכה ונקזה את הליחה, כי לא היה אדם אחר שיעשה את זה".

 מאיר ליד מיטת אמו, בעודה בחיים (ארכיון. באדיבות המצלם)

מאיר שפיצר עובר למקרה קשה נוסף: "במיטה שליד חני שכבה חולה בשנות ה-40 לחייה, בהכרה מלאה, והן שוחחו לא מעט, פתאום היא נפטרה; במקומה הביאו חולה אחרת, גם היא שוחחה איתה, ותוך זמן קצר מצבה הידרדר עד למותה. בשלב מסוים היו במחלקה, בו זמנית, ארבע גופות - ולקח שש שעות עד שפינו אותן החוצה".

"מדובר בחולים שאסור לעזוב אותם אפילו לשנייה", הוא מסביר: "כל רגע עלול להיות גורלי, פה מיכל החמצן התרוקן ושם יורדת הסטורציה ועוד ועוד. איך זה שבמחלקה רגילה יש מלווים סמוך למיטת כל חולה, ודווקא במקום בו החולים כל כך מוגבלים, כמעט סיעודיים, הם ימים שלמים לא רואים נפש חיה?".

לדבריו, אותם הוא משמיע בקול זעקה, "זו קטסטרופה אמיתית, שחשוב לפרסם אותה רק כדי שהמערכות יתעשתו, וכדי שהציבור יתבע שינוי טוטאלי ויהפוך עולמות עד שהוא יקרה בשטח. בתי החולים קורסים, ועלינו מוטלת החובה להציל את היקרים שלנו".

"אחותי עברה טראומה קשה בטיפול נמרץ, שאין לי מושג איך היא תצליח להשתחרר ממנה. היא הייתה חשופה לקריסת חולים בזה אחר זה, ולמיטות שהתחלפו לידה בקצב שיכול להטריף את הדעת, תוך כדי שהיא נתונה במלחמת עולם אישית על חייה. אבל לא היא, או אמי ע"ה, זה הסיפור. למרות מאמצי בית החולים שיבא ומסירות הצוות הרפואי, צריך לזעזע את אמות הסיפים כדי שייכנסו עוד אנשים, קרובים ומתנדבים שהחלימו מהנגיף, כדי לסייע מול הזוועות שם", מסיים מאיר שפיצר בכאב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מבית החולים שיבא נמסר ל'כיכר השבת' בתגובה: "מתוך ראיית המטופל במרכז והבנת החשיבות שיש לביקורי משפחות אצל יקיריהן, הקמנו מערך שלם שכל תפקידו לדאוג לקשר בין המאושפזים לבני משפחותיהם. מגפת הקורונה הציבה בפני מערכת הבריאות אתגרים רבים. אנו שמנו דגש מיוחד על הקשר בין המשפחות למאושפזים במחלקות הקורונה".

"גם בנושא זה הובלנו את התחום בישראל, ואף זכינו באות שר הבריאות על קידום זכויותיהם ורווחתם של מאושפזי הקורונה ומשפחותיהם. אנו מעודדים ביקורים של בני משפחה ומתירים כניסה למחלקות הקורונה בתיאום מול מערך קשרי המשפחות. לרשות המבקרים עומדת נציגת קשרי המשפחות, שמסייעת בכל תהליך ההתמגנות של המבקר והתמצאותו במחלקה".

"במקרים מיוחדים ובאישור הנהלת המחלקה, יכול מלווה קבוע לשהות לצד מאושפז לאורך זמן ולשהות לצדו.
אנו עושים כל שביכולתנו להקל על המטופלים לא רק בהיבט הקליני-טיפולי, אלא בכל ההיבטים הקשורים לאשפוז - הן על ידי ביקורי משפחות והן באמצעות מערך המתנדבים הענף, שנותן מענה לצורכי המטופלים".

"אנו לא מכירים את התלונה הנ"ל. בכל מקרה של פנייה – היא טופלה ונענתה במלואה. נמשיך להיות זמינים וקשובים למטופלינו ולסייע ככל שניתן בתקופה מורכבת זו", סיימו ב'שיבא'.