בחירות בישראל. הכל מדבר מהבחירות. יש במילה הזאת ׳בחירות׳ משהו שעושה את זה לאנשים. זה הזמן בו האדם בוחר לו בחירה. מי הוא האיש המייצג שלי, מה היא האג׳נדה שלי, במה הנני מאמין. מי אני בכלל, למי אני שייך, האם אני משתייך אכן לאנשהו? לאן באמת?
אצל החרדים המילה בחירות מבטאת בדרך כלל הצהרה עקבית חוזרת. אני חרדי, השקפות עולמי הן כך וכך, כך היה תמיד, וכך יישאר. יש לנו גדולי עולם ומורי דרך, ויש לנו דרך יצוקה וסלולה. תפיסות העולם לכאורה מאוד ברורות, והבחירה היא אוטומטית. אין בכלל מקום לשאול.
אין בכלל מקום לשאול? נדמה כי הפעם נוצר סדק עמוק במשפט הזה. השיח ברחוב נשמע הפעם מאוד שונה. ציבור לא קטן מהמגזר החרדי מדבר על כך שהוא רוצה הפעם להצביע למפלגה אחרת, זו הימנית המובהקת, של סמוטריץ ובן גביר. ראיתי היום כותרת, אברי גלעד, השדרן מערוץ 13 אומר לאיתמר בן גביר, יו״ר עוצמה יהודית: ׳יש לך מצביעים חרדים יותר מדתיים לאומיים׳. מה קרה לציבור החרדי שפתאום נשמעים קולות כאלו ברחובות בני ברק? מהי הסיבה לזליגה הזאת ומה משמעותה? האם מדובר ברצון להצבעה מחאתית בלבד, או שמא דיבורים אלו מרמזים על תהליכי עומק שקורים בתוככי החברה שלנו?
למען ההגינות, אהיה חייב לומר, כאשר הנני כותב בעניין יש לי אולי נגיעה בדבר. כי אני הקטן נתתי את פתקי בסבבי הבחירות האחרונים לנציג עוצמה יהודית, איתמר בן גביר, ובסבב הראשון אף ייסדנו אני וחבריי מטה חרדי למפלגת עוצמה יהודית. מצד שני, כשאני חושב על זה, אני יודע שאני אולי הדוגמא של מה שקורה עכשיו במגזר לעוד הרבה. ולכן, אולי דווקא לכן, יש לי לכתוב את אשר על ליבי, איך שאני מבין את התהליך, איך שהוא קרה בתוכי, ויהיו דבריי ביטוי למה שהרבה מהצעירים בדורינו חשים.
וכאן ארצה להקדים ולהבהיר קודם. כאשר ייסדנו בזמנו את המטה, היו לנו שתי מטרות לנגד עינינו. המטרה הראשונה היתה, לתת בית לאלו שחשים שמשהו בדרך של המפלגות החרדיות לא תואם לגמרי את השקפת עולמם או את דרכם, והם ממילא לא מתכוונים להצביע למפלגות החרדיות, שלפחות יבואו להצביע לעוצמה יהודית, מפלגה שיש בה יראת שמים וערכי שמירת תורה ומצוות, מאשר ילכו להצביע למפלגות שאינן דתיות. המטרה השנייה היתה גדולה ועמוקה ממנה. להשפיע פנימה, למשוך את המפלגות החרדיות ימינה, לגרום להם לפתוח את הראש ולשנות חשיבה, לתת להם להבין שהצעירים של היום חושבים על הרבה נושאים בצורה שונה, ולכן, הגיע הזמן לעדכון רציני, לירידה אל העם, ולשינוי דרך. אני מדגיש ומבהיר דברים אלו, בכדי שהטור לא יקבל צביון של טור של תעמולה פוליטית. מעולם לא אהבתי את הפוליטיקה, מעולם לא התעניינתי במחלוקות הפנימיות של הנציגים ביניהם, בנייעס, במהמורות ופרשיות חדשות לבקרים שהפוליטיקה יודעת ליצור. מעולם לא הייתי שם. הסיבה שכן החלטתי שאני מתחבר לאמירה שונה ממה שהייתי שומע מהנציגות החרדית, היא בגלל הדגל החד והברור הזה, שהרגיש לי חסר במפלגת הבית עליה גדלתי: ״תורת ישראל, ארץ ישראל, ועם ישראל״.
אין ספק, הנציגות החרדית עושה עבודת קודש גדולה, בדאגתה לקיום מוסדות התורה בארצינו הקדושה. אין דבר גדול וקדוש מזה. זה דבר שצריך להעריך ולהוקיר, וזו באר שכולנו שאבנו ועדיין שואבים ממנה מים חיים כל הזמן. אבל. יש משהו באמירה ובסגנון השיח שם, שהרבה חרדים צעירים חשים שהוא לא מבטא את הזהות האמיתית שלהם מספיק. הרי יש לנו עם, יש לנו מדינה יהודית, יש מלחמות ופצועים, יש פה סיפור והסטוריה. קורית לנגד עינינו התפתחות יהודית הסטורית מופלאה, שהתחילה מאז סיום השואה עד ימינו אלה. משהו גדול מאוד קרה פה במדינה הקטנה שלנו. קמנו מעפר לתחייה, והקמנו ישות יהודית שנלחמה עם אויבינו, הביסה וניצחה אותם. ועדיין יש לנו אויבים הקמים עלינו לכלותינו מדי יום ביומו. עדיין יש נגדינו רדיפה תמידית מהאוייב, מחבלים, פיגועים, וקרבנות אסון לא עלינו, ובמקביל יש מגמה יהודית ברורה להגדיל את ההתיישבות היהודית בארצינו, להעניש את המחבלים ואת הפוגעים, ולהמשיך את התנופה והתקומה היהודית. ההסטוריה היהודית בעיצומה של התפתחותה החדשה.
אנחנו, הדור החרדי הצעיר, גדלנו אל תוך המציאות הזאת, ומשהו בקרבינו פנימה חש הזדהות עמוקה וחזקה מאוד עם כל ההתפתחות הזאת. נכון שהתמונה הכללית המתקבלת עדיין רחוקה מהגאולה שציפינו לה, נכון שרוב העם עדיין איננו שומר תורה ומצוות, נכון שרוב הצעירים החרדים עדיין לא יכולים ללכת לצבא שרובו לא דתי והוא מזמין נסיונות ואתגרים לא פשוטים, ונכון שיש עוד הרבה דרך והרבה עבודה מה לעשות. אבל כל זה לא אומר שאנחנו לא חשים חלק מהסיפור הגדול הזה, שאנחנו לא חשים שותפים להתפתחות ההסטורית הזאת, שאנחנו לא גאים בהישגים הגדולים שאנחנו מביאים לאנושות, ושאנחנו לא גאים בעוצמתה ובמוסריותה של הצבא שלנו, גם אם עדיין איננו יכולים כיום להיות חלק ממנה.
כאשר קורה חלילה פיגוע, יהודי נפגע ממחבל, מהו הדיבור שהצעיר החרדי רוצה לשמוע? הוא רוצה לשמוע על היכולת שלנו להגיב על כך. אם בעונש למחבלים, אם בהרחבת ההתיישבות היהודית בארץ הקודש, ואם בחידוד וחיזוק הזהות היהודית וההסטורית שלנו. טללי תחייה על נפש עם עייף מלכת, עם שסובל. ומהו המסר היחיד שנשמע תמיד במקרה כזה ברחוב החרדי? ׳להתחזק בתורה׳. אוקיי. ללמוד תורה אנחנו הרי ממילא לומדים. הישיבות והכוללים מלאים בלי עין הרע בעשרות אלפי תלמידים. אין ספק שיש מקום להתחזק כל הזמן בלימוד התורה, וזוהי אכן התשובה היהודית הנצחית בגלות, נתחזק עם הדרך שלנו. אבל מה עם התייחסות מעשית למה שקרה פה? האם אין דיבור על מה שאנחנו צריכים לעשות מול האוייב? או כאשר בית המשפט לא פעם מזלזל בעונשים למחבלים ולא הורס את בתיהם או כדומה, האם רק איתמר בן גביר הוא זה שצריך לצעוק על העוול? וכי שונאינו רוצים להרוג רק את המתנחלים?
אני חושב שנייה על מה שקורה אחרי שקורה חלילה משהו ליהודי ביישובי יהודה ושומרון, על רקע לאומי. הציבור גועש, נציגי הימין גועשים ורועשים, והתגובה החרדית, אם ישנה בכלל, היא להתחזק בתורה ותפילה. לפני שנתיים בערך נרצח נער יהודי, עלם חן צעיר, עם השם דביר יהודי שורק הי״ד. בכיתי אז כל הלילה. במהלך הלילה הלחנתי וכתבתי עליו שיר, כאשר עיניי דומעות ונפשי סוערת וכואבת. הסיפור זעזע לי את הנפש. למחרת נסעתי ללוויה. בכפר הערבי הסמוך הדליקו מוזיקה והבעירו זיקוקים, לנגד עיני ההורים השבורים העומדים מול מיטת בנם. הסתכלתי סביבי, ואני רואה שאני החרדי היחיד שם בלוויה. אולי עוד בחור ליטאי אחד. לא הבנתי איך זה יכול להיות. רצחו פה מישהו בגלל שהוא יהודי. זה סיפור ששייך לכולנו. איך זה שאנחנו מגיבים בכזה שקט?? האם זהו לא הסיפור המשותף לכולנו?
זוהי נקודה אחת. ׳עם ישראל׳. הזדהות עם הסיפור, עם הסבל, עם הרדיפה, ועם התקומה והצורך בתגובה והתקוממות. נכון שיש לנו תורה, אבל יש לנו גם עם, עם סיפור ארוך משלו. העם הזה החליט לעלות ארצה ולכונן לו הסטוריה מתחדשת. אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הזה, ואנחנו לא יכולים שלא לכאוב את כאביו ולא להזדהות עם סבלו. אנחנו חייבים להיות שם בשבילם כל הזמן, להראות שותפות, גם אם אנחנו עדיין לא יכולים להיות שותף ממש בכל חלק מהתהליך הזה.
ויש עוד עניין. ׳ארץ ישראל׳. איפה אנחנו בכל הסיפור הזה?? אז זה התחיל עם זה שהיינו חייבים בהתחלה להתבדל קודם מהציונות החילונית, ולבנות עולם תורני מוצק ומבוסס עם יסודות חזקים. אוקיי. בנינו את כל המערכת בעצמינו מהמסד עד הטפחות, ייסדנו ישיבות חדרים וכוללים, התבססנו והקמנו את עולם התורה מחדש. ועכשיו, מה עכשיו? זהו? האם אין ליהודים חזון מאוד ברור של יישוב ארץ ישראל כולה? האם לא זה מה שכתוב בכל התורה וספרי הנביאים? באיזו זכות אנחנו מתעלמים מהמסר החד והברור שנכתב אינספור פעמים לאורך כל התנ״ך, ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה״? איך זנחנו את כל העניין של ארץ ישראל, שהוא הנושא הכי מרכזי ובולט לאורך כל התנ״ך כולו? האם איננו רואים את ההתפתחות היהודית כאן, ואת הרדיפה והשנאה של האומות בגלל שחזרנו לארצינו? האם כל זה לא מעורר אותנו להבין שאכן התחלנו לבנות את קוממיות ישראל בארצו אחרי אלפיים שנות גלות? איך זה שכל דיבור על אהבת ארץ ישראל והתיישבותה משתייך אוטומטית לציבור הדתי לאומי, כאשר לנו כביכול מעניין רק לימוד התורה. ללמוד תורה? בוודאי! אבל מה כתוב בתוך התורה הזאת? יש בה הוראות ברורות, יש בה חזון מאוד ברור. תקומתו של עם ישראל בארץ ישראל.
אעיז ברשותכם להגיד דיבור יותר גדול. אנחנו מדברים הרבה על סבל הגלות ועל הציפייה לגאולה. אתם יודעים מה אני אומר הרבה לאנשים? כאשר אני שומע אנשים מדברים על כך שהגאולה לא הגיעה עוד והמשיח מתמהמה לבוא, אני נוהג לענות: ״היי אנשים, אל תצפו למשיח שיבוא ויגאל אתכם מהמצב שאתם שרויים בו. יש לכם יכולת לעזור לעצמכם לצאת מהגלות. אתם יכולים לעשות זאת לבד. הוא לא מגיע כי הוא רואה שאתם יכולים לצאת לבד מהגלות ולא עושים זאת, והוא מבין שאתם כנראה לא ממש בעניין. הדיבור שלכם על הגעגוע לגאולה הוא כנראה לא ׳על באמת׳. כי אם הייתם רוצים באמת, הייתם עושים זאת מזמן״. ״מה זאת אומרת״? מסתכלים עלי החברים בתמיהה ושואלים, ואני עונה: חברים, אם היינו רוצים, אנחנו יכולים לעשות זאת תוך 10 שנים בלבד. ״עשר שנים״? למה הכוונה?? איך?? והתשובה שלי פשוטה מאוד.
אני שואל את האדם שעומד מולי, מה היה קורה אם היית מאמץ לך יהודי אחד לשנה, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות שאתה מכיר מהיכן שהוא, וכל השנה הנך מתמקד בלהכיר לו את עולם התורה והמצוות ולקרב את ליבו למסורת בית אבא. אם דרך לימוד בחברותא פעם בשבוע, השתתפות מדי פעם בסעודת שבת משפחתית, הליכה ביחד לשיעורי תורה, חוברות, דיסקים, או שיחות משותפות.. שנה שלמה אתה מתמקד בכך. ויהיה ארגון גג שידאג לכל מה שאתה צריך בשביל זה. רוב העם הרי ממילא מאמין בבורא העולם ובחשיבות הזהות היהודית, כך שהדיבורים על תורה ומצוות אינם ממש זרים לעולמו לחלוטין. מה הם אם כן הסיכויים, מאחד עד מאה, שאתה מצליח לחדור אל ליבו ולקרב אותו אל שמירת המצוות? רוב האנשים עונים לי תשובה דומה: אם אאמץ יהודי אחד לאורך שנה שלמה, רוב הסיכויים שזה יעבוד, יגרום לו להתחיל לשמור שבת ועוד מצוות, לאט לאט. כי יש צימאון גדול להכיר את השורשים ואת המורשת היהודית, בדרך של הידברות ודרכי נועם.
׳נו, עכשיו תעשה חשבון׳, אני ממשיך לומר לבן שיחי, מה אם גדולי ישראל פותחים במבצע גדול לצורך העניין הזה. מייסדים ארגון חרדי ענק שיתמקד בפעילות נרחבת ומקיפה בכל הארץ, והוראה ברורה יוצאת מגדולי ישראל, שכל אברך, אחרי שנה ראשונה, יעבור קורס בסיסי של ״דע מה שתשיב״, למשך חצי שנה בערך, ומיד אחרי זה הוא יקח לו יהודי אחד לשנה, לקרב ולהכיר לו את עולם היהדות. יהיו רבנים שיהיו זמינים לענות על כל שאלה קשה, וכמובן ילוו ויתנו ייעוץ לאורך כל הדרך, מתחילת השנה עד סופה. אתה יודע מה יקרה פה תוך חמש או שבע שנים? מהפכה יהודית אדירה. תעשה חשבון. יש מליון חרדים בארץ. תוריד את אלו שלפני הנישואין, ועוד כאלו שבוא נגיד לא יהיו מסוגלים לפעילות כזאת, מסיבות אישיות שונות. יש לנו מאות אלפי איש, לפחות חצי מליון. הבעל יקח לו יהודי אחד שהוא מכיר, והאשה תדבר אל האשה. מאות אלפי איש יוצאים אל העם, עם לב פתוח, אוהב, ומקרב. לא מסע של שכנוע בצדקת הדרך, אלא מסע של נתינת חלון והצצה, נתינת הזדמנות להכיר. רוב הסיכויים של מבצע כזה שיהיה בהכוונתם של גדולי ישראל, הוא, שבסופו של דבר יהיה לנו פה במדינה רוב גדול של שומרי תורה ומצוות. אותו מבצע אפשר לעשות גם בארצות הברית. גם שם, כמליון יהודים חרדים, וכ-5 מליון יהודים לא דתיים. אחרי עשור של פעילות ממוקדת ונחושה, בהשתתפות והירתמות הציבור כולו, אנחנו שם.
במאמר המוסגר אוסיף שההשפעה תהיה בעיניי דו כיוונית. כלומר, המסע המאתגר הזה יאלץ קודם כל את החרדים לדעת יותר על עצמם וזהותם וללמוד ולהעמיק יותר, ובמקביל, המפגש עם האחר יביא גם כן בשורה של הרחבת התודעה והמודעות. אם יש פינות בתפיסת עולמה של החרדיות הצריכות תיקון ליטוש ואיזון, ויש לא מעט כאלו, הרי שהמפגש הגדול הזה יביא בכנפיו ללא ספק בשורה גדולה של ריפוי פצעים של דורות ואיזון רב בתחומי עניין שונים. אבל זה כבר נושא רחב כשלעצמו והדברים ראויים להתדיין במאמר אחר. אני חוזר למקום שאחזנו בו. אנחנו אחרי עשור של פעילות נרחבת ומקיפה של כלל הציבור החרדי, הנפגש עם אחיו היהודים, העם שבשדות. מה אחרי זה?
ובכן, אחר עשור כזה של פעילות, הוראה ברורה יוצאת. כל יהודי ויהודייה בעולם, יש לו לעלות אל ארץ ישראל. לא צריך יותר מהוראה אחת של מועצת גדולי התורה. אם זה יעבוד? ללא ספק. אם החרדים רוצים באמת, דבר כזה יכול לקרות. לא ביום אחד, אבל יקרה בוודאי. כי כאשר החרדים מתגייסים למשהו שהם מאמינים בו באמת ורוצים אותו עד הסוף, הם יודעים היטב איך לעשות זאת והם עושים זאת בהצלחה. בתום התהליך, יש לנו את רוב יהודי העולם בארצינו, ורובם שומרי תורה ומצוות כהלכתן.
מה השלב הבא? כאן אכנס בזהירות לנושא שכנראה יגביה כמה גבות, ויגרום אולי לחלק מן הקוראים לחשוב שהכותב הינו אדם עם הזיות משיחיות מנותקות מהמציאות. אבל בעיניי, השלב הבא הינו מאוד ברור. יש מצווה אחת, שלכל הדעות אפשר לקיימה כיום, וללא ספק זה יהיה אחד השלבים הראשוניים של גאולת עם ישראל בגלוי. הלוא היא מצוות הקרבת קרבן פסח. גם לפי הדעות שאסור לעלות להר הבית מפני הספק היכן מותר ללכת שם והיכן לא, הרי שבשביל ׳הקרבת קרבן הפסח׳, מותר לכל הדעות ללא יוצא מן הכלל לעלות ולהקריב. למדנו את זה השבוע בדף היומי במסכת פסחים. ׳טומאה הותרה בציבור׳. כלומר, קרבן ציבור כמו קרבן פסח, מותר וחייבים להקריב גם אם רוב העם טמא. ידועה ההתכתבות של רבי עקיבא אייגר והחתם סופר, שרצו להקריב קרבן פסח בזמנו, אבל נמנע מהם בגלל השלטון הטורקי. התירוץ הרשמי לכך שאנחנו לא מקריבים היום את קרבן הפסח, הינו כי לכאורה זה יבעיר את המזרח התיכון. אבל מי שקצת מעמיק וחופר בעניין יודע שזה לא נכון. כי אין צורך בשביל זה לגעת לא בכיפת הסלע ולא במסגד. צריך רק לבנות מזבח בתוך ההר ולהקריב, יום אחד בשנה. ׳מקריבין אף על פי שאין בית המקדש׳. הגאון מווילנא זי״ע שח לתלמידיו (מובא בספר קול התור), שהקרבת קרבן הפסח יהיה השלב הרשמי הראשון של גאולת בני ישראל בארצם. ״זוהי אם כן תוכנית ׳שלושת השלבים׳ שאני מציע וסבור שהיא ברת קיום, אם היינו מתגייסים באמת למענה״, אני מסכם בסוף דבריי לשומעיי.
ובכן, איך שאני מסיים את הנאום הקבוע הזה לבני שיחי, ברגע הראשון תמיד מסתכלים עלי כהוזה הזייה, אבל אחרי כמה ויכוחים ושאלות אני מוצא שקט מולי. שקט, והסכמה. גם כאשר שחתי זאת לפני תלמידי חכמים חשובים. שקט. אין מה לענות.
יהודי חרדי אחד, תלמיד חכם שפעיל בארגוני המקדש, סיפר לי, שפעם הוא פגש את ראש הממשלה יצחק רבין ע״ה, ושאל אותו אם לדעתו הקרבת קרבן פסח בהר הבית זהו דבר אפשרי, לאור הנתון שזה לא מחייב כלל את הרס כיפת הסלע או את המסגד. ראש הממשלה ענה לו: ׳כעיקרון זה לא אמור להיות בעיה גדולה, אבל אני לא רואה שהחרדים פונים אלי בעניין. תשאל את הרב הראשי׳. הוא הלך לשאול את הרב ישראל מאיר לאו שליט״א שהיה אז הרב הראשי, והרב לאו ענה לו: ׳תשמע, אתה חייב לשאול את זה לדייני העדה החרדית. בלי הסכמה שלהם זה לא יעבור׳. אז הוא הלך לשאול בעדה החרדית. הלך ודיבר עם כמה רבנים. דיברו ודיברו, והיה אפילו דיין חשוב אחד שלקח את זה בצורה רצינית עד שאחד מהעסקנים הוריד אותו מזה, ובסופו של דבר, התשובה שיצאה משם היתה: ׳הציבור עדיין איננו שם, הציבור עוד לא מעוניין בכך׳.
לפעמים אני מוצא את עצמי אומר משפט מצחיק לאנשים, שאולי כל הגאולה תלויה כיום בשני אנשים: חבר הכנסת משה גפני, והאיש והאגדה יענקי קנייבסקי.. הם רק צריכים להחליט שהם בעניין, לא צריך יותר מזה. המסר אבל מאוד ברור. זה בידינו, בידיים שלנו, אם היינו רוצים באמת. משיח? לרעיון של משיח יש שתי משמעויות. יש את האדם שהוא יהיה המשיח. ויש רעיונות משיחיים, תהליך משיחי וגאולי. אתם חושבים שזה שאני יכול לכתוב היום מילים כאלו, זה איננו חלק מביאת המשיח? המשיח בא בהתחלה בלב. כך כתוב בספר הזוהר, שביאת אליהו הנביא לבשר את הגאולה, תהיה קודם בלב, בתוך לבבות ישראל. אחרי זה יבואו גם הגילויים הגשמיים לעיני האדם.
יהודים יקרים. הגיע הזמן שנקום. הגיע הזמן שנתחיל להתקדם, שנתחיל ללכת לבד, להגשים את החזון היהודי. אם אנחנו נקום ונעשה את מה שביכולתינו לעשות, ללא ספק, יפתחו לנו משמים את השערים הלאה ודברים גדולים יקרו. אבל כל זמן שאנחנו לא נעשה את מה שאפשר לעשות, נמשיך לישון ולהגיד ׳להתחזק בתורה׳, שום דבר לא יקרה פה. כי שום דבר לא קורה אף פעם אם אתה לא עושה זאת לבד. ואתם באמת חושבים שזה נקרא לעשות לבד? והלוא מי הוא זה השולח בנו רעיונות, מיהו זה שמזיז לנו את הידיים ואת הרגליים, אם לא הבורא יתברך בעצמו. מה שלא נעשה זה הבורא יתברך בעצמו. אבל מלשבת ולחכות לא יקרה שום דבר. כמו שלא קרה באלפיים שנות הגלות, עד שהחלטנו שאנחנו עולים לארצינו וזהו.
הגיע הזמן שגם אנחנו החרדים נבין שיש לנו חזון אחד משותף. עם ישראל, בארץ ישראל, השומר את תורת ישראל. כל זמן שאנחנו לא נשדר את המסר הברור, אין לנו הרבה סיכוי לגעת בלב העם. כי הם מרגישים שאנחנו מנותקים מהם, לא שותפים לחזון היהודי הלאומי הגדול. הגיע הזמן שנביע הזדהות עם התקומה העצמאית, עם הבשורה של קוממיות, עם הפנים קדימה ועם גאווה יהודית שמעיזה להתקדם ולהגשים את החזון. השיח על הברזה של צעירים חרדים למפלגות הימין אומר לנו דבר אחד: הגיע הזמן להתעורר. הציבור רוצה דיבור אחר. דיבור שיורד אל העם, שמזדהה עם סבלו ועם המאורעות שעוברים עליו, שרוצה בגאולתו, ושמאמין שיש לנו יכולת להגשים ביחד את החזון היהודי המשותף של גאולת ישראל בארצו.