שימוש רב נעשה בפירות קפואים לשם יצירת שייק. חלק ניכר מן הפירות הללו מוחזק כנגוע בחרקים: תותי שדה, תותי עץ, פטל, דומדמניות, אוכמניות, קייל ועוד. יש מן המוצרים הללו שנמכרים עם חותמת כשרות, וסמוך אליה מצוין הכיתוב 'לטחינה בלבד'. חותמת זו מעידה שהמוצר איננו נקי מחרקים, אך לדעת מערכת הכשרות מותר להשתמש בו לאחר טחינה.
היתר השימוש במינים אלו אחר טחינה מתבסס על ההנחה שבמהלכה החרקים נטחנים, ושלאחר הטחינה הם 'בטלים' במאכל והוא כבר איננו אסור.
בהנחה זו ישנן שתי בעיות:
1. ביטול איסור לכתחילה – חכמים אסרו 'לבטל איסור לכתחילה'. איסור זה קיים בטחינת המינים הנגועים בכוונה לטחון את החרקים ולבטלם. יתרה מכך, גם לאחר מעשה השולחן ערוך פסק: "אם נתכוין לכך (לרסק את החרקים), אסור למרסק, אם הוא שלו, וכן למי שנתרסק בשבילו".
המבקשים להתיר את השימוש בפירות הנגועים באמצעות טחינה, מתבססים על שיטה המובאת בפוסקים ולפיה האיסור אינו אלא כאשר הסיבה שבשלה טוחנים את המוצר היא כדי להתירו לאכילה, אך כאשר ממילא מתכננים להכין שייק, ובדרך אגב מרוויחים את טחינתם של החרקים, אין בכך איסור.
גישה זו נתונה במחלוקת בין הפוסקים. יש ששללו אותה לגמרי ויש שהתירו את השימוש בה רק במינים שבהם ישנו ספק אם הם בכלל נגועים בחרקים, ספק שאיננו קיים למעש בפירות שבהם אנו דנים כעת. למעשה, מאחר שרבים חולקים על ההיתר, נראה שלמהדרין לא ראוי לסמוך עליו.
2. ההיתר מתבסס על ההנחה שהחרקים נטחנים במהלך העיבוד, אך בבדיקות שערכנו לאחר טחינה סטנדרטית במכשיר נינג'ה המשמש בבתים רבים להכנת שייק, התגלה שרוב החרקים אומנם נטחנים במהלך התהליך, אך ברוב המקרים (7 מתוך 10 שנבדקו) נותרו כמה חרקים שמחמת קוטנם שרדו את הטחינה ונותרו שלמים.
עובדה זו מציבה ענן כבד על ההיתר שעליו מסתמכים בטחינת פירות אלו, מפני שלשיטת פוסקים רבים על מנת להתיר את התערובת יש לדעת בוודאות שהחרק נטחן.
גם לשיטת הפוסקים שמסתפקים בכך שעל פי רוב החרקים ייטחנו, לא ברור אם די בעובדה שרוב החרקים נטחנים, או שמא נדרש שברוב השייקים לא יישארו חרקים שלמים, מה שכאמור איננו מתקיים בטחינה רגילה.
לאור האמור נראה שאף שלמקל יש על מה לסמוך, ההיתר איננו פשוט כלל, וראוי לכל ירא שמיים להימנע מכך.
תוצאות הבדיקה שערכו בארגון 'כושרות':
