אאא

העיתונאי אבישי בן חיים הוא אדם חריג בנוף התקשורת הישראלית. הוא לא גדל בגלי צה"ל, ולא התחיל את דרכו ברשת מקומונים ארצית, או במדור הדעות של הארץ. בן חיים היה רק מאבטח בבניין רשות השידור בירושלים. יהודי של בודקה.
יושב עם הקוקו הגדול שלו, עם סנדוויץ' ועם טרנזיסטור, מלווה עיתונאים.

האדם השקוף, קווים לדמותו. לאט לאט התקדם. פה החזיק מיקרופון, שם דיבר משהו, ופילס את דרכו בעקשנות ובחריצות גדולה ללב המיינסטרים של התקשורת הישראלית.

מאז ועד היום, בן חיים הוא נטע זר. הוא נכנס מבחוץ, ונראה כי הוא נשאר בחוץ. הוא לא התערבב. הוא לא נמס לתוך העיסה האחידה של התקשורת הישראלית. בן חיים אמנם הפך לעיתונאי שיושב באולפנים ומיליונים צופים בו, אבל נראה כי בתוך תוכו הוא עדיין מרגיש מאבטח. מאבטח של ישראל השנייה.

כבר שנים שבן חיים טוען שבניגוד לרושם המוטעה שהתקשורת מנסה להוביל, ישראל מחולקת לשניים. ישראל הראשונה, האשכנזית החילונית והפריבילגית. וישראל השניה, המסורתית, המזרחית, ונטולת הפריבילגיות.

לפי בן חיים, הקבוצה הראשונה השתלטה על כל מוקדי הכח במדינה. בהתחלה באמצעות אמצעים דמוקרטיים ואחר כך באמצעות מערכות המשפט, התקשורת ואכיפת החוק, ומסרבת לחלוק בכוח שלהם עם כל היתר. כל היתר הם חרדים, מזרחיים, פריפריה – כאלה שנהנים רק מהפירורים ולא יכולים באמת ליהנות ממוקדי הכוח ששייכים לכולם.

הכל אילוזיה. אשליה. טוען בן חיים. הבחירות, המפלגות, השרים – הכל מצג שווא. אם אחד שלא משתייך לאליטה מרים את ראשו – הם כבר יורידו אותו. או שישחירו את פניו בתקשורת עד שימאס בחיים הציבוריים וילך הביתה. או שלחילופין ישסו בו את מערכות אכיפת החוק, או שישלבו גם וגם. נתניהו, אליבא דבן חיים הוא כיום המייצג של ישראל השניה.

איך אשכנזי, בן לפרופסור, עם וילה בקיסריה ואנגלית מצוחצחת הפך למייצג של ישראל השניה? פשוט מאד. כי כך החליטה ישראל השניה. ומהרגע שהוא הפך למיצגם, הוא נמצא תחת מתקפה בלתי פוסקת של האליטות הישנות שעושות הכל כדי להדיח אותו.

התיאוריה של בן חיים מוציאה אנשים מסויימים מדעתם. החלוקה הכל כך פשוטה הזו של מדינת ישראל, לא משאירה אף אחד אדיש. לא את אוהדי התיאוריה ולא את מתעביה.

אבל השבוע זכה בן חיים מההפקר. גם הוא לא חלם שהתיאוריה שלו תתממש ותוכח לעין כל, בשידור חי, ודווקא כשהוא במרכז ההתרחשות.

ביום הדיונים השני במשפט נתניהו, בזמן שנתניהו נכנס לבית המשפט מלווה בעורכי דינו, בן חיים לא הצליח להתאפק. "מה שאנחנו רואים כאן אלו תמונות משפילות, איומות, באמת הצלחה אדירה של האליטה להביא את ראש ממשלת ישראל, מי שהוא סמל לאומי, היהודי הכי מבריק לעם היהודי במאה ה-21 שהפכו אותו ליעד מספר אחת של משטרת ישראל".

מוח למדני היה יכול לייצר כמה קושיות סביב הטיעון הזה, אבל בן חיים, זכה משמיים. באולפן לצידו ישב יהודי נוסף העונה לשם ברוך קרא שמסקר את ענייני המשפט.

מסקר זו מילה רחבה מידי. אוהד או מעריץ של מערכת המשפט, תהיה הגדרה מדויקת יותר. "אני רוצה להגיד פה משהו, אפילו שלא נעים לי להגיד כקולגה ואשתדל להיות עדיין, מה שאתה אומר עכשיו זה לא דעה, זה שקר! זה שאמרת שהוא הפך ליעד מספר אחת - זה שקרים, זו לא דעה של פרשן היושב באולפן! אלו שקרים".

מרגע זה ואילך ברוך קרא ביקש לחלוטין את הלגיטימציה של בן חיים לטעון משהו והסביר כי הוא, ברוך קרא - פרשן משפטי, לאמור, כל דבריו אמת וצדק, ואילו בן חיים, סתם מפיץ שקרים. אחרי שקטע את דבריו, השתיק אותו בגסות בשם הרצון הקדוש "לא-לא-לא-לא! סליחה, תן לי לסיים את הדברים" גער קרא בבן חיים. "אני פרשן משפט של חדשות 13, ומה שאתה עושה עכשיו באולפן חדשות שאתה עובד בו - אתה מפיץ שקרים".

בן חיים, חבוט, מעט פגוע אפילו השיב: "זה אירוע של דיכוי חברתי, אמרתי כל מה שאזרח ישראלי יודע וחושב, מה שנעשה כאן זה מעשה של האליטה". זה היה מחזה מרהיב.

כל התיאוריה אותה בן חיים עמל לבסס במשך שנים, קיבלה ביטוי מוחשי מול העיניים המשתאות של הצופים. ההתנשאות, מחיקת הדעות, הפיכת פרשן מוערך, דוקטור בתחומו ל'שקרן' רק בגלל שהטקסטים שלו לא מוצאים חן בעיני החונטה התקשורתית – זו מתנה משמיים.

מיליון מאמרים לא היו מצליחים להוכיח את התזה של בן חיים, כמו השניים וחצי דקות של מופע ההתנשאות של קרא, שהמחיש את הניתוק שלהם מהכאב האמיתי שמרגישים חלק ניכר בעם הזה ביום שבו ראש הממשלה יושב על ספסל הנאשמים.

בן חיים כסמל

בן חיים הוא רק דוגמה. כי ההשתקה וההגחכה של כל טיעון שלא מקובל על החונטה, היא טכניקה שמופעלת באופן קבוע כלפי כל חלקי ישראל השניה. הקלות שבו נמחץ בן חיים באולפן ונשללה הלגיטימציה של העמדה שלו, מוכרת לנו עד כאב.
באופן קבוע, בכל דיון תקשורתי הציבור החרדי מושמץ, מותקף, מוצג בצורה הנלעגת ביותר שניתן, והלגיטימציה שלו להתגונן נשללת בבוז. ואנחנו במקום לעמוד על דעתנו, להפסיק להתבייש במה שאנחנו, פעמים רבות מידי, אנחנו מהססים.

פתאום מתחילים לחשוב: אולי הם צודקים. אולי אנחנו באמת מופקרים, אולי אנחנו באמת לא תורמים למדינה, אולי אנחנו באמת טפילים, בני דמותם של השיילוקים שציירו האנטישמים בגרמניה הנאצית בשנות ה-30. צמודים לעטיני השלטון ומרוקני הקופה הציבורית ומנצלי המערכת... חזקה על תעמולה שלא חוזרת ריקם.

המהפכה הדיגיטלית הביאה לטשטוש החומות ביננו לבינם. והארס הזה מפעפע. מגיע לכל מקום. נושא השיחה היחיד במדינה בחודשים האחרונים הוא החרדים. כמה הם מזיקים, כמה הם מפיצים את המחלה, כמה הם לא שומעים, לא מצייתים, לא משלמים מיסים, מדינה בתוך מדינה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

טקסטים שנראו כאילו נלקחו מהמניפסט של המן הרשע חזרו לתחיה: את דתי המלך אינם עושים, מפוזרים ומפורדים, דתיהם שונות, פלגים שונים ועדות שונות – יאללה להתפטר מהם.

וכאז כן היום: יש יהודים שאומרים אין ברירה. צריך לעשות הכל בשביל להשתלב. לאכול מסעודתו של אותו רשע. נשב איתם, נסביר להם, נראה להם – והכל יסתדר.

ויש יהודים שמבינים ששום דבר טוב לא ייצא מזה. אין מה להסביר, אין מה לשבת ובטח שאין מה להנות מאותה סעודה.
ולפעמים צריך להיות פשוט אבישי בן חיים, לעצום את האוזניים ואת העיניים ולהמשיך לומר את המובן מאליו: השנאה כלפינו לא התחילה בקורונה ולא תסתיים אחרי הקורונה.

תמיד יהיה מי שיטען שהפרשנות המשפטית מפריכה את הטענות שלנו, ובית משפט לא יאשר את החוק, ואנחנו נדע עמוק בפנים, שאת הצדק שלנו אף טיעון לא יכול לרסק.

הטור פורסם בעיתון 'משפחה'